בקקופוניה שלאחר החטיפה יוצאת הדופן של ארצות הברית של נשיא ונצואלה ניקולס מדורו, הערה אחת חתכה את הרעש של יהודים רבים. דלסי רודריגז – דמות מרכזית בהיררכיית צ'אביסטה, וכיום נשיאה בפועל של ונצואלה – הציע כי לדרמה יש "תת נימה ציונית".
הטענה הרגישה כמעט רפלקסיבית. כשאירועים בכל מקום בעולם הולכים הצידה, זה הימור טוב שאיכשהו ישראלים – או שזה היהודים? – ייאמר שהוא עומד מאחוריו.
המילים המעייפות של רודריגז היו קצת תיאטרון מוכר. אבל האינסטינקט שלה עדיין חשוב, כי הוא חושף כיצד ישראל, בדמיון הגלובלי, הגיעה לתפקיד כפול מוזר: מושא הערצה על יכולתה האסטרטגית הבלתי ניתנת להכחשה ובמקביל, בוגי לכל מטרה עבור השמאל הפופוליסטי.
איך זה הגיע?
נתחיל מהנקודה הברורה. מכיוון שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, יישר קו בגלוי עם מנהיגי ימין קיצוני ברחבי העולם, הוא נראה בעיני השמאל ברחבי העולם כסמל שטני של הימין הפופוליסטי שנכתב בגדול. (מדורו הוא שמאל קיצוני – אוטוריטרי מסוג אחר.) לבקר את נתניהו, או את ישראל תחתיו, זה יותר ויותר קיצור של ביקורת על הימין העולמי.
אבל יש אמת שנייה, חשובה לא פחות: ישראל הפגינה בשנים האחרונות רמה מדהימה של כשירות צבאית ומודיעינית – למרבה האירוניה, לאחר הכישלון המונומנטלי בשתי החזיתות ב-7 באוקטובר 2023. גם זה מעצב את האופן שבו המדינה נתפסת: לפעמים ביראת כבוד, לפעמים בפחד, תמיד עם סיכון לגלוש בצורה חלקה לקנוניה.
קחו בחשבון את הרשומה. מאז ה-7 באוקטובר, ישראל דרסה את המיליציה הלבנונית חיזבאללה והרגה את מנהיגה, חסן נסראללה; פרק הביפרים המתפוצצים בשיא העימות התקבל, על הבמה העולמית, כמו אסטרטגיה היישר מסרטי ג'יימס בונד. ישראל חיסלה כמעט את כל השכבה העליונה של אמון המוח הצבאי והפוליטי של חמאס – כולל איסמעיל הנייה, בחיסול דרמטי שבוצע במהלך ביקור בטהראן. בנוסף, בשעות הפתיחה של המלחמה עם איראן בקיץ שעבר, הצליחה ישראל להרוס חלקים משמעותיים מההנהגה הצבאית והמדעית של איראן ולחשוף את שבירותן של ההגנה האווירית שלה, ובמקביל גם להפיל את הרוב המכריע של מאות הטילים והמל"טים האיראניים ששוגרו בתגובה.
אלו הישגים יוצאי דופן. הם מטפחים הילה של יכולת – ולחלקם, של כמעט בלתי מנוצח. ישראל נראית, לחברה ולאויב כאחד, כמו מדינה שרואה רחוק יותר, מכה עמוק יותר ומשחקת משחק ארוך יותר ממה שאויביה מצפים.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הוסיף מרכיב שלישי מכריע למשוואה: הוא נראה אובססיבי להשאיר את נתניהו בשלטון, מרחיק לכת עד כדי התחנן לנשיא הישראלי שייתן לו חנינה במשפט השחיתות שלו. שני המנהיגים קיימו חמש פגישות בארה"ב בשנה מאז חזרתו של טראמפ לתפקיד, לאחרונה בשבוע שעבר, ונתניהו נאם בקונגרס לקול מחיאות כפיים רמות.
לשמאל העולמי, כל הגורמים הללו גורמים לישראל להיראות כמעט כמחברת שותפה לטראמפיזם, בעל חוש צבאי יוצא דופן. לימין הגלובלי – או לפחות החלק שלו שלא נפל בקסמה של קבוצה אנטישמית יותר ויותר קולנית בראשות אלה כמו טאקר קרלסון – זה גורם לישראל להיראות כלוחמת הכרחית במאבק ציוויליזציוני.
שתי הדעות פגומות עמוקות. ושניהם משפיעים בניפוח התחושה שישראל נמצאת בכל מקום – מנחה, מאפשרת, מניפולציה. אפילו שונאי המדינה משתתפים ביצירת המיתוסים שלה.
שלבו את החוש העולה הזה עם טרופים אנטישמיים ארוכים שמציגים את היהודים כמאמני בובות כל-יכולים, היד הנסתרת מאחורי אירועים עולמיים גדולים, ולא קשה להבין מדוע המילים "נמוכות ציוניות" התגלגלו כל כך בקלות מלשונו של רודריגז. המילים שלה אינן חדשות בסביבה שלה. השמאל הלטינו-אמריקאי אימץ מזה זמן רב תנועות המתנגדות לקפיטליזם הליברלי המערבי. רבות מהתנועות הללו מרכזו "אנטי-ציונות": ראו את ג'רמי קורבין, המנהיג לשעבר של מפלגת הלייבור הבריטית וכוכב הלכת של חלק ניכר מהשמאל העולמי, שטיפח באופן גלוי אהדה לחיזבאללה ולחמאס והביע חום כלפי צ'אביזמו בקובה ובונצואלה.
כל הקליקה הזו – השמאל הקיצוני העולמי, השמאל האוטוריטרי הדרום אמריקאי וקבוצות ג'יהאדיסטיות שונות שונאות ישראל – הם חברי מיטה לא סבירים שהם גם עמיתים למטיילים ותיקים. ישנם חוטים אסטרטגיים אמיתיים המחברים את ונצואלה, איראן וקבוצות שנשבעו להשמדתה של ישראל. נוכחותו של חיזבאללה באמריקה הלטינית – כולל בוונצואלה – הייתה סוד גלוי במשך שנים. הרשתות שלה באזור תלת הגבול בין פרגוואי, ארגנטינה וברזיל תועדו; גיוס הכספים, ההברחה, ולעתים עקבותיו המבצעיות אינם פרי דמיון. ההפצצות על שגרירות ישראל והמרכז הקהילתי היהודי בבואנוס איירס בשנות ה-90 לא היו מיתוסים; אלה היו זוועות שיוחסו כמעט באופן אוניברסלי לאיראן וחיזבאללה שפעלו הרחק מהבית.
וממשלות צ'ביסטה של ונצואלה טיפחו קשרים חמים עם טהראן במשך שנים. הם סיפקו כיסוי דיפלומטי, שיתוף פעולה כלכלי וסולידריות פוליטית. אז ההאשמה בוונצואלה לא יוצאת מחלל ריק. היא יוצאת מזירה שבה ההתנגדות לישראל היא כוח פוליטי אדיר, ותרבות פוליטית גלובלית שבה ישראל יצוקה לא כמדינה קטנה באזור מסוכן, אלא כסמל לכל הסדר העולמי שהשמאל רוצה לפרק.
אבל דבריו של רודריגז מוסיפים לאותו מצב עניינים קיים בכך שהם מציבים את ישראל כעמדה של טראמפ עצמו. אחרי הכל, הרבה יותר קל לעשות דמוניזציה למדינה מרוחקת עם מערך דאגות גיאו-פוליטיות דוחקות משלה מאשר נשיא אמריקאי שהוא בעל עוצמה, נקמני ומסוכן לחצותו מבחינה פוליטית.
