סיכון לדמנציה לטווח ארוך קשור הן לפגיעת ראש והן לאפילפסיה. עם זאת, מחקר תיעד עד כה את הקשרים בין אפילפסיה פוסט טראומטית (PTE) לבין תוצאות קוגניטיביות לטווח קצר.
חדש JAMA נוירולוגיה המחקר בחן את הקשר בין סיכון לדמנציה ו-PTE.
לימוד: אפילפסיה פוסט טראומטית וסיכון לדמנציה. קרדיט תמונה: LightField Studios/Shutterstock.com
רקע כללי
PTE, המאופיין בהתקפים לא מעוררים במשך יותר משבוע ימים לאחר פגיעה מוחית טראומטית, מהווה כ-5% עד 20% מהאפילפסיה הנרכשת.
מחקר הראה את הקשר בין PTE לבין תוצאות קוגניטיביות, תפקודיות ופסיכו-סוציאליות לטווח קצר. עם זאת, ההבנה של התוצאות ארוכות הטווח לאחר אבחון PTE אינה מלאה.
אפילפסיה ופגיעה מוחית טראומטית קשורות באופן עצמאי לסיכון לדמנציה לטווח ארוך. מחקר קודם רמז לתפקידם של מנגנונים נוירודגנרטיביים בפתופיזיולוגיה של PTE.
לאור עדויות אלו, ייתכן שאנשים עם PTE חווים תוצאות קוגניטיביות ארוכות טווח גרועות יותר ביחס לאלה עם אפילפסיה או פגיעת ראש בלבד.
לגבי המחקר
עבור מחקר זה נאספו נתונים ממחקר סיכון טרשת עורקים בקהילות (ARIC), המבוסס על קהילה ונאסף במשך 30 שנה.
הסיכון לדמנציה הקשור ל-PTE הושווה לסיכון לדמנציה בשלוש קבוצות אחרות, כלומר, פגיעת ראש בלבד, ללא פגיעת ראש או התקף/אפילפסיה, והתקף/אפילפסיה בלבד.
ההשערה הייתה שיש קשר גדול יותר בין PTE ודמנציה בהשוואה לפגיעת ראש או להתקף/אפילפסיה בלבד.
מתוך הכרה בעובדה שהסיכון לדמנציה עשוי להיות הטרוגני בין אוכלוסיות ובאופי פגיעת הראש, המחקר הנוכחי בחן קשרים של PTE עם סיכון לדמנציה לפי גזע, מין, גיל וחומרת פגיעות ראש ותדירות תת-קבוצות.
ממצאי המחקר
במחקר זה, אנשים עם PTE נראו בעלי עלייה של כ-4.5 בסיכון לדמנציה ביחס לאלו ללא אפילפסיה ופגיעת ראש.
עלייה של בערך פי 3 בסיכון לדמנציה הקשורה ל-PTE נצפתה לאחר בקרה על סיכונים מתחרים לשבץ ותמותה. הסיכון לדמנציה הקשורה ל-PTE היה גבוה יותר באופן משמעותי בהשוואה להתקפים/אפילפסיה או פגיעת ראש בלבד. לכן, מלבד מניעת פגיעות ראש, יש למנוע גם PTE לאחר פגיעת ראש.
המחקר הנוכחי מוסיף לספרות הקיימת על ידי הוכחת קשרים חזקים בין PTE לסיכון לדמנציה לטווח ארוך.
מאפיין משמעותי נוסף של מחקר זה הוא שהוא מחשיב מדגם גדול של אנשים תושבי הקהילה שאחריהם עקבו עד 30 שנה. הגיל הממוצע של המשתתפים היה 54 שנים, וזה גם אינפורמטיבי בהקשר שהשכיחות הגבוהה ביותר של אפילפסיה ופגיעת ראש מתרחשת בקרב אנשים מבוגרים.
באנשים צעירים יותר, הסיכון היחסי לדמנציה הקשורה ל-PTE היה גבוה יותר בהשוואה לאנשים מבוגרים.
אחד ההסברים לתצפית זו יכול להיות שאנשים מבוגרים עם PTE היו בעלי סיכוי גבוה יותר למות לפני אובחנו עם דמנציה. נראה שהדפוס הזה נמשך לאחר שהביא בחשבון את הסיכונים המתחרים של שבץ ותמותה.
בניתוחים לא היו עדות לאינטראקציה בין גזע או מין. הן PTE והן פגיעת ראש נראו שכיחים יותר בקרב גברים באוכלוסיות צעירות יותר.
הבדלים אלו לא היו קיימים בקרב אנשים מבוגרים. בקבוצת המחקר, נשים נוטות יותר לפציעת ראש.
יתר על כן, הסיכון לדמנציה היה דומה בין מקרים של PTE שהתרחשו לאחר פגיעת הראש הראשונה והשנייה. זה היה נכון גם, שהתרחש לאחר פציעות קלות לעומת בינוניות/קשות.
מגבלות הלמידה
מדגם המחקר כלל אנשים מבוגרים ללא פגיעת ראש קודמת בתחילת המחקר. לכן, הממצאים המתועדים כאן עשויים שלא להיות ניתנים להכללה למי שסובל מפגיעת ראש בשלב מוקדם בחיים.
לא הובאו בחשבון גורמים, כגון תפקוד גופני ושבריריות, מה שיכול היה לבלבל את האסוציאציות שנצפו.
הרעיון של פגיעות ראש הקשורות לאובדן הכרה או הדורש טיפול רפואי עשוי שלא לתפוס את הפציעות הקלות.
נתונים על משתני מפתח, כגון מאפיינים קליניים, מנגנוני פציעה או ממצאי הדמיה חריפים, לא היו זמינים אף הם. מדד של התקפים/אפילפסיה שדווחו על עצמם לא היה זמין בבסיס המחקר, מה שהוביל להגדרת התקף/אפילפסיה ו-PTE בהתבסס על קודי ICD-9/10.
מסקנות
לסיכום, מחקר זה זיהה סיכון גבוה יותר לדמנציה בקרב אנשים עם PTE, וזה היה גבוה משמעותית מהסיכון לדמנציה בקרב אנשים עם היסטוריה של התקפים/אפילפסיה או פגיעת ראש בלבד.
ממצאים אלו מצביעים על כך ש-PTE קשור לתוצאות ארוכות טווח וטוענים למניעת פציעות ראש באמצעות אמצעי בריאות הציבור.
יש לערוך מחקר נוסף כדי לחשוף את גורמי הסיכון למנגנונים הבסיסיים לפיתוח PTE. זה יעזור למקד מאמצים למניעת PTE לאחר פגיעת ראש.
