“האיש שלא פסק לישון” מאת אהרן אפלפלד

האם יכול אדם לברוח?

ארווין, גיבור הרומן החדש של אפלפלד “האיש שלא פסק לישון” מתאמץ לברוח.

“מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמת נמשכת…אמנם אני עובר מרכבת לרכבת…אך הכל מתוך שינה סמיכה”.

דרך השינה הוא מחיה שוב ושוב מחוזות שהיו ואינם. הוא דבק בהם, ממשיך לראות ולשמוע את הקולות משם “אל שנתי הסתננו במפתיע חלומות והראו לי תמונות מימים עברו…הייתי נחוש בדעתי לשוב הביתה”. אלא שהשיבה לעולם שאבד ואיננו היא בלתי אפשרית בעולם המציאות. רק באמצעות הדמיון והחלום הוא יכול לשמוע את קול אמו, ולנשום עמוק את אוויר הקרפטים. רק השינה מאפשרת לו להיאחז בעולם הישן ולהתרחק מההוויה החדשה שנכפית עליו בעל כורחו בארץ. 

משום כך רק טבעי הדבר שהמרת השם ארווין בשם העברי אהרון, נתקלת בהתנגדות פנימית עזה “בליבי ידעתי שהחלפת השם כרוכה בהמרת השפה. הניסיון של המדריך בקבוצת ההכשרה בארץ לשכנעו שאהרון היה הפה של משה מחמירה את ההתנגדות “אני לא רוצה להיות הפה של משה, אני רוצה להיות הבן של אבא ואמא”

סופו של הקונפליקט הוא בהתעוררות מן השינה אל העולם החדש. ההתעוררות פירושה התערות, קבלת התרבות החדשה, והתחלה של חיים חדשים ויצירתיים.

סמלי הוא הדבר שהספור מסתיים בלילה ללא שינה שבו כותב המספר את סיפורו הראשון “פרצתי את השער ועתה עלי להתקדם”