א. “שלח תשלח… והארכת ימים”

התורה מצווה אותנו הכיצד עלינו להתנהג בפגשנו קן צפור, שבו האם רובצת על האפרוחים או הביצים :

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

נתייחדה מצווה זו בשכר המיוחד המובטח בה: “…למען יטב לך והארכת ימים”.

חז”ל  ראו בכך לימוד על כל המצוות כולן:

לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצוֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָּר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

מצוות שילוח הקן, מצווה קלה היא. שהרי:

אין בה חסרון כיס אלא דבר מועט. (ר’ עובדיה מברטנורא, שם) ואם עליה זוכים באריכות ימים, קל וחומר בשאר מצוותיה של תורה.

חז”ל  עסקו גם בהגדרת ההבטחה לאריכות ימים:

תניא דבי ר’ יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכבוד אב ואם כתיב: “למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך”. בשילוח הקן כתיב: “למען ייטב לך והארכת ימים” הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות. ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת. היכן אריכות ימיו של זה?! והיכן טובתו של זה?! אלא “למען יאריכון ימיך” – בעולם שכולו ארוך. “ולמען ייטב לך” – לעולם שכולו טוב.

מעשהו של אותו אדם, יכול ללמד אותנו מהי אריכות הימים, אותה מבטיחה התורה למקיימי מצווה זו.

שהרי אדם זה שעלה לבירה, לקיים שתי מצוות הלך. ובשתי מצוות אלו יש הבטחה לאריכות ימים. בכיבוד אב ואם ובשילוח הקן.

וראה זה פלא. זמן קצר לאחר שהולך אותו אדם לקיים את אותן מצוות, הוא נופל ומת.

היכן אריכות ימיו של זה?! היכן טובתו של זה?! משיבה הגמרא ואומרת: “למען יאריכון ימיך” – בעולם שכולו ארוך. “ולמען ייטב לך” – לעולם שכולו טוב.”

אריכות ימים, אינה נמדדת ביחידות של זמן. לא בשעות, לא בימים ולא בשנים.

היא נמדדת במשמעות הנצחית שיוצק האדם אל הזמן שבו הוא חי. באיזו מידה הוא מחבר את חייו אל הנצח.

המליצה העממית מבארת את המושג הכפול: “זקן, בא בימים”, כמתאר שני מרכיבים.

זקן מתאראת הפו הכמותי של חייו של אדם, אורך ימי חייו. אולם האדם נתבע להשיב על שאלה נוספת: האם ימיך מלאים הם? האם יכול אתה לבוא וימיך בידיך? זה פשר החצי השני: “בא בימים”.

ישנם כאלו שזקנים הם. אולם אינם יכולים לבוא כשימיהם בידם. ויש כאלו שלא זכו לזקנה. אולם במובן השני, ימיהם מלאים וארוכים. המתחבר אל עולמן של המצוות, יוצר גשר אל עולם הנצח, אל אותו עולם שכולו ארוך. ובמובן הזה, מובטח לו שזכה לאריכות ימים.

ב. רחמים מה עניינה של מצווה זו? מה טעמה?

בעל ה”תורה תמימה” דן בסוגיה שבה נתחבט בעל שו”ת חוות יאיר: והנה ראינו להעיר כאן בסוף מצוה זו מה שחקר בשו”ת חוות יאיר סי’ ס”ז אם כלל מצווה זו דשילוח האם היא רק באופן שרוצה ליקח הבנים, או שמחוייב לכתחילה בשניהם, היינו ליקח הבנים ולשלח האם?

אדם המהלך בדרך, נתקל באם הרובצת על האפרוחים או הביצים ואינו מעוניין בבנים. האם מחויב הוא לשלח האם וליקח הבנים. זו התלבטותו של בעל “חוות יאיר”.

התורה תמימה אינו מסכים כלל להתלבטות זאת: וכל דבריו שכתב בזה אינם מוכרחים. ואני תמה בכלל איך יעלה על הדעת לומר שהתורה תצווה להטפל בזה אף נגד רצונו בתכלית הנרצה?! כי הלא ברור ומעלה מכל ספק, כי מטעם עיקר המצווה הזאת בכלל שלא להתאכזר וליקח האם מעל הבנים בעודה רובצת עליהם. ורק אחרי כי סוף סוף תכלית כל הנבראים לא נבראו אלא בשביל האדם וכמו שהותרה טביחת הבהמה. לכן התירה התורה בזה. אבל מי שאינו רוצה בטפולם כלל וכלל בודאי הוא שרשאי לעבור מעליהם, ואדרבה עוד עושה קורת רוח לאם ולבנים שמניחן ביחד. ואין סברה כלל שעוד יתחייב לעשות פירוד בין הדבקים. וכמו שאין סברה לומר דהמצווה “אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד” הוי אזהרה דווקא על שניהם אבל אחד מהם מצווה וחובה לשחוט, כן הדבר הזה.

עניינה של מצווה זו, קבע פסקנית בעל ה”תורה תמימה”, שלא להתאכזר ולנהוג ברחמנות.

ואם כך, ראוי היה שלא לגעת כלל באם ובבנים. אולם התורה התירה זאת, כי זה הוא צורך האדם. אולם, אם אינו מעוניין האדם ליקח הבנים, פשוט הוא שאין מצווה לשלח האם. ולכן לא יגע בשניהם. כך תשאר משפחת הציפורים מאוחדת… אולם לשלח, לא ישלח.

ג. “משתקין אותו”

דא עקא, שקביעה זו המייחסת את מידת הרחמנות כמהותה של המצווה, נסתרת לכאורה ממשנה מפורשת : האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו: בביאור טעמה של ההשתקה הובאו בגמרא שתי דעות: בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות (הסיבה שמשתיקים את האומר: מודים מודים מובנת, שכן נראה כאילו הוא פונה לשתי רשויות בשמים) ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (והאומר: על טוב יזכר שמך, נראה כמי שמודה לקב”ה רק על הטובה. וכלל נקוט בידינו שיש לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה)

אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

הדעה הראשונה סוברת שהאמירה: “על קן צפור יגיעו רחמיך” מייחסת את רחמיו של הקב”ה לציפור דווקא ולא ליצורים אחרים, מרגילה את האדם להטיל קנאה במעשה בראשית. ולא ליצור יחס שוויוני. הדעה השניה מביאה נימוק אחר. האומר “על קן ציפור..” מייחס למצווה את מידת הרחמים. דבר זה פסול הוא, שכן “מידותיו של הקב”ה … אינן אלא גזירות”. לאורו של הסבר זה, הקביעה שבמצווה זו מיוצגת מידת הרחמים, אינה ראויה להיאמר ומשתיקים את אומרה. הרמב”ם הביא את הדעה השניה להלכה: מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר.

הרמב”ם מציע גם נימוק מדוע הקביעה שבבסיס מצוות שילוח הקן עומד הרצון לרחם על הציפור אינה ראויה. שכן אם היה כאן רצון לרחם על הציפור, לא היה מתיר לנו הקב”ה ליקח את הבנים כלל. כשם שלא היה מתיר לנו שחיטה כלל. ולא אוסר רק את השחיטה של אם ובנה ביום אחד.

על אף דבריו המפורשים של הרמב”ם, מצאנו במקום אחר דברים הפוכים בתכלית.

בספרו “מורה נבוכים” אגב הדיון בטעמי המצוות , עוסק הרמב”ם בטעמי מצוות השחיטה, איסור “אותו ואת בנו” ושילוח הקן:

וכן אסר לשחוט ‘אותו ואת בנו’ ‘ביום אחד’ – להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בשה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פועל הכח המדמה, הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב’שור ושה’, מפני שהם – מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם מן הולד: וזה הטעם גם כן ב’שילוח הקן’, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה: ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ‘ז”ל’, “האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו'” – כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום – רצוני לומר, דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני:

כאן מרחיב הרמב”ם להשתמש במידת הרחמים. שכן מידה זו משותפת לאדם ולבעלי החיים גם יחד.

רחמי הורים על ילדיהם, אינם תוצאה של תהליך שכלי. כי אם של “הכח המדמה” ולכן גם הבהמה חשה בצער זה. לכן אסרה תורה את שילוח הקן ו”אותו ואת בנו”.

ואם תרצה להקשות, מאותה גמרא שהזכרנו קודם, על כך משיב הרמב”ם: הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום – רצוני לומר, דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני.

לשתי הדעות בגמרא מחלוקת עקרונית. האם יש לחפש טעם למצוותיה של תורה.

דעה אחת סוברת שלא. הטעם היחיד למצוותיה של התורה, הוא רצונו של הקב”ה לצוותינו הדעה החולקת גורסת שיש טעם למצוותיה של תורה ועלינו לחתור להבין את הטעם.

הרמב”ם נוטה לדרך השניה. וזו הסיבה שהוא מביא את טעמי אותן מצוות.

כיצד נוכל ליישב את הסתירה? ב”יד החזקה” פסק הרמב”ם כצד האחד. וגרס שיש להשתיק את המשתמש במידת הרחמים כטעם המצווה. ואילו ב”מורה נבוכים” השתמש הוא עצמו בטעם זה?!

ד. “אל תשיבני”

בעל ה”תורה תמימה” יישב את הסתירה בדרך הבאה: ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצווה לא תקח האם על הבנים הוא שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם, אל תשיבני ממשנה דברכות לג ב’: “האומר על קן צפור יגיעו רחמיך…” ומפרש בגמרא משום שעושה מצוות הקב”ה רחמים, ואינן אלא גזירות. ומשמע מזה לכאורה דאין הטעם משום רחמנות. דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה שמחויבים אנו לשמוע מצוות ה’ רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד. משום דאם משום זה לבד אפשר לנטות מדרך האמת בחקר דעת כל איש לפי דעתו ולפי רוחו.

יש להבחין בין ניסיון להבין את מהותה וטעמה של מצווה. לבין השאלה מפני מה אנחנו מקיימים אותה. הניסיון לייחס למצווה את מידת הרחמים אינו פסול. עם זאת, עלינו לקיים את המצווה רק מפני שגזירה היא מלפניו. שכן קיום המצווה בגלל טעמה בלבד, סכנות יש בו. שהרי כך מצאנו לגבי שלמה המלך : … ואמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכתיב לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו’:

קיום מצווה בגלל טעמיה, עלול להוליך למסקנות מעשיות מוטעות. ולכן עלינו לקיים את מצוות ה’ כגזירות ולא בגלל טעמיהן. יתכן שניתן לישב את הסתירה בדרך נוספת. כך כתב הרמב”ן בפרשתנו: … אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב”ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו “לצרף בהן”, שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד: ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה, וכי מה איכפת לו להקב”ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות. חז”ל קבעו שלא אכפת לו לקב”ה בין השוחט מן הצואר לשוחט מן העורף. המצוות ניתנו “לצרף את הבריות”. המצוות אינן “מביאות תועלת” לקב”ה. הן נועדו עבורנו, על מנת לצרף אותנו ולהפוך אותנו לטובים ומזוקקים יותר. כך יובנו גם דברי המשנה, על פי הסברו של הרמב”ם. המצווה אינה מבטאת את רחמנותו של הקב”ה על הציפור. שכן, אם היה הקב”ה חס על הציפור, היה אוסר ליטול את הבנים. המטרה היא למלא אותנו ברחמים. על מנת שאנחנו נלמד לפתח את מידת הרחמים.

 ה. “מי שאמר בתחנונים”

הרב קוק זצ”ל יישב את הסתירה באופן אחר. כך הביא בשמו, בנו הרב צבי יהודה זצ”ל, בהקדמה לסידור “עולת ראיה”: לימוד ערוך שנקבע לנו מפי קדשו של אאמו”ר הרב זצ”ל בחלוקי הגדרים שבין תורה ותפילה שכן הואיל באר את החלוק שבדברי קדשו של הרמב”ם במורה נבוכים, בטעם מצוות שילוח הקן שהוא משום צער בעלי חיים, לעומת סתם המשנה בפרק ה’ דברכות, שנפסקה להלכה בחיבורו הגדול בהלכות ברכות, שהאומר “על קן צפור יגיעו רחמיך” משתקין אותו. כי באמת אין המשנה פוסלת כלל את נתינת הטעם הזו למצווה, אלא פוסלת היא את הכנסתה לתוך מטבע התפילה. כי הטעם הזה כשהוא לעצמו בודאי ניתן להיאמר בתורה הסברה אפשרית למצוות ה’, בכלל כל ריבוי פניה וטעמיה של תורה… אבל בתפילה אין מקום לסברות ודעות מסופקות ובלתי מוחלטות – “הודאי שמו – כן תהילתו”.

המשנה אינה פוסלת את ההשערה למהותה של מצוות שילוח הקן. מותר לו ללומד לשער שטעם המצווה לחנך למידת הרחמנות. המשנה פסלה את הכנסת ההשערה הזו לתוך הנוסח נאמר בתפילה.

ואכן, הרמב”ם הביא דין זה בהלכות תפילה (הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק ט’ הלכה ז’):

מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר.

כך גם משמע בגמרא שם:

ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי.

הזכרת הרחמים על הציפור, משמשת אמצעי בבקשה לפני ריבונו של עולם: “אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו.

העמידה והתפילה לפני ריבונו של עולם, מחייבת את המתפלל לומר אמת: “הודאי שמו – כן תהילתו”

ולכן אל לו לעומד בתפילה לצרף השערות שאינן ודאות.

יסוד זה מצאנו בגמרא במסכת יומא, אגב הדיון על פשר הכינוי “אנשי כנסת הגדולה”:

דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור.

משה רבנו תבע מטבע משולש לתאריו של מקום: “הגדול, הגיבור והנורא”.

ירמיהו ודניאל השמיטו, כל אחד, תואר מן המשולש הזה. ירמיהו, שראה נכרים המקרקרים בבית המקדש, לא אמר “נורא”. דניאל, שראה שנכרים משתעבדים בבני ישראל, לא אמר “גיבור” באו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה: אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ונימוקם עימם: גבורתו של הקב”ה הינה בכך שאינו מגיב ומעניש את הקמים על ישראל.

ונוראתו היא המסייעת לכבשה אחת לשרוד למרות היותה מוקפת בשבעים זאבים.

אם כך, מדוע לא נהגו כך ירמיהו ודניאל: ורבנן היכי עבדי הכי (איך נהגו כך, שלא אמרו) ועקרי תקנתא דתקין משה (ועקרו את תקנתו של משה)? אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו:

העמידה אל מול הקב”ה, שחותמו אמת (מסכים על האמת ושונא את השקר – רש”י), מחייבת את העומד בתפילה שלא לכזב. ירמיהו ודניאל לא חשו את גבורתו ונוראותו של הקב”ה. ומידת האמת היא שמנעה מהם מלשלב תארים אלו בתוך תפילתם.

ו. שבחי המקום

התביעה לאמירת אמת מחייבת גם שלא להוסיף.

כך מצאנו בגמרא בברכות, מיד לאחר המימרא העוסקת בקן ציפור:

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד המתין לו עד דסיים כי סיים אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (סיימת את כל שבחי האדון?) למה לי כולי (למה להוסיף את כל התארים הללו?) האי אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו (שלושת התארים הללו, לולי משה אמרן ואנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר, לא היינו יכולים לאומרם) ואת אמרת כולי האי ואזלת (ואתה מוסיף והולך?!) משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין (משבחים) אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו!:

הניסיון “לשרטט” את דיוקנו של מקום. לתאר אותו בתארים, הוא ניסיון הגורם לזיוף.

דומה הוא לזה המשבח את המלך, שיש לו אלפי דינרי זהב, בשבחים של כסף.

ולכן המונה ומוסיף תארים לריבונו של עולם, מעבר למה שתקנו ראשונים, אינו מתאר תמונה אמיתית. שכן גם לאחר כל התארים שהוסיף, אין הוא מתקרב אל תיאורו האמיתי של בורא העולם.

מה יעשה האדם ולא יהיה כדובר שקרים לפני המקום? לא יוסיף ולא יפחת ממה שתקנו ראשונים במטבע התפילה.

זו הסיבה לכך שהרמב”ם צירף את שני הדינים הללו להלכה אחת: מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום:

שהרי שתי הלכות אלו, שורשן במידת האמת הנצרכת לעומד בתפילה.

וכשם שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו של מקום, כך אין בו כח לירד לסוף טעמיה של מצוות התורה. ולכן מאותה הסיבה עצמה, נפסקו שתי הלכות אלו. אין לומר בתוך התפילה את הנימוק של מצוות קן ציפור. ואין להרבות בתארי המקום בתפילה.

בעמדנו לפני אדון האמת, עלינו לאחוז במידת האמת. אל לנו להוסיף על מה שתקנו ראשונים ולא לפחות מכך.