איסור הכהן להיטמא לנפש “בעמיו” ולעומת זאת חובתו להיטמא למת באם מדובר ב”שארו הקרוב” אליו, מביא את יורם קימלמן, איש קיבוץ סעד, לתובנות מפליאות ואקטואליות בנוגע לימי הזיכרון הממלכתיים, עם ישראל ומדינת ישראל 2019.


איסור הכהן “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו”. (ויקרא, כ”א א’)

מעמדו המיוחד של הכהן, נובע בעיקר מייחוסו המשפחתי לזרע אהרן ובתנאי שישמור על הכללים מתוקף קדושתו, כגון: איסור חמור להיטמא למת מבני ישראל.

הכהן עלול להתגאות ולחשוב שמעמדו המיוחד נובע מהתכונות הגנטיות המופלאות שירש מאבותיו ומהסגולות המיוחדות רק לו ולמשפחתו. הוא אף עלול לשכוח שתפקידו לשמש רק כ ‘צינור’ לקדושה:

“וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם(במדבר ו’ כ”ז).

 

במהלך חייו, לאחר שזכה לחיי רווחה וכבוד, הוא עלול להפליג בדמיונו ולחשוב שכוחו ועוצם ידו הם שקידמו אותו למעמדו בקודש, ובכלל, שהוא עצמו קודם לקדושה..

בשעה שמת אחד מבני משפחתו, מגיעה לו תזכורת חשובה מאד.. – עליו לרדת ל’קרקע המציאות’ וחובה עליו להיטמא למתו כאחד האדם:

“..לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ.. “. (ב’-ג’)

 

מרגע שחלה עליו הטומאה, הוא יורד מגדולתו וכרכרת הקדושה והכבוד, בה נסע במהלך חייו ואליה התרגל, הופכת זמנית לדלעת..

הכהן נכנס ל ‘פסק זמן’ ממעמדו המיוחד במשך ימי אבלו על אחד משבעת קרוביו. תקופה זו היא הזדמנות מצוינת עבורו להנמיך את גאוותו ולהפנים שמעלתו היא על תנאי ובוודאי שאינה נובעת מכח אישיותו.

יום המוות אמור להזכיר לכולנו – לכהן, למלך וגם לשליט, שהחיים הם אפיזודה חולפת, בבחינת: “דע מאין באת בא ולאן אתה הולך..”.

אלא מאי? תכניות לחוד ומציאות לחוד.

למרות כל המגבלות והאיסורים, מעמד הכהונה הלך והידרדר לשחיתות וניצול הסמכויות לרעה. עוד מימי בית ראשון ובמהלך הדורות בהמשך, היו כהנים שהקריבו את ייעודם ושליחותם על מזבח הנהנתנות ומנעמי השררה.

הכהנים אמנם שמרו על זהותם עד היום, אולם תפקידם המקורי לתת לעם כיוון רוחני ומוסרי – נשחק ונעלם.

ישנה הקבלה ברורה בין מעמד הכהנים מול עם ישראל לבין מעמדו של עם ישראל אל מול עמים אחרים:

וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. “(שמות י”ט, ו’).

 

לא סתם אוסף של יחידים, אלא ממלכה שלמה שזהו ייעודה!

ימי הזיכרון ה’ממלכתיים’ – לשואה ולחללי צה”ל, אמורים להזכיר לנו, ממש כמו לכהן שמתאבל על אחד מקרוביו, שמעמדנו כ”עם סגולה” וכמדינה עצמאית, הוא על תנאי.

הוא בוודאי אינו נובע מסגולותינו הגנטיות המשובחות – “המוח היהודי”, או מירושה אוטומטית בטאבו שקיבלנו מאבותינו – “נחלת אבות”.

הוא מותנה בעצם קיום השליחות המוטלת עלינו – לשמש דוגמא להתנהלות ממלכתית ראויה ומצפן מוסרי לעמים אחרים.

נאחל לעצמנו לעמוד במשימה ולהצליח לתקן במקום בו נכשלו אבותינו.

יורם קימלמן