לא מזמן היה לי ויכוח עם כלכלן אחד העובד במשרד האוצר על מצבה העגום של החקלאות בארצנו. הוא דיבר בזלזול על אותו לובי חקלאי צעקני המהווה נטל כבד על משלם המיסים. הוא דיבר בדאגה כנה (כך אני נוטה להאמין) על יוקר המחייה ועל הצורך ביבוא זול וכו’. לא הרגשתי שיש בינינו ממש דיאלוג לכן שתקתי. היום אני רוצה מעט לדבר.

דרך השדה פעם ראשונה

אודה שלביה”ס האזורי בו למדתי הייתה השפעה מעטה למדי, על התפתחותי. ביה”ס האמיתי של ילדותי בקיבוץ היה השדה. אל השדה היינו יוצאים כל ילדי הפעוטון או גן הילדים, לחוש מקרוב את עונות השנה המתחלפות, את הריחות והמראות המשתנים חליפות. בשדה עשיתי את נערותי בעבודה במטע התמרים, בימי הקיץ הלוהטים של עמק בית שאן, כמו בחורפים קרים של בוץ כבד (עבדנו גם בזמן הלימודים). אל השדה היינו יוצאים לאין ספור טיולים מאורגנים וספונטניים, במיוחד היה זה הר הגלבוע הסמוך שהיה מפתה ביופיו העז לאחר רדת הגשם, משהיה מוריק ומתמלא עשב, פרחים וריחות משכרים. אל השדה יצאתי בבחרותי בשירות בצבא, מובן שהיה זה אך טבעי, שאלך לחי”ר, הכי קרוב לאדמה ללא כל חציצת בטון או פלדה. וגם את אהבתי מצאתי כמובן, בשדה…

דרך השדה פעם שניה

כשבאו חז”ל לאפיין את דרכו של יצחק בעבודת ה’ הם אמרו “…כיצחק שקראו שדה” (בבלי פסחים, פח ע”א). השדה אכן היה מוטיב מרכזי בחייו. נתבונן מעט בפסוקים:

מפגש האהבה שלו עם ה’ כמו מפגש האהבה עם רבקה היה בשדה: “וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. …וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. (כד, סג-ס)

אהבת יצחק לבנו הבכור עשיו מוסברת בשל חיבורו המיוחד של עשיו לשדה: “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.” (כה, כז-כח)

יצחק זקן, עיוור, מרותק לאוהל, קורא לבנו על מנת לברך אותו ושוב חוזר השדה אל קדמת הבמה: “וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי… וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה [צָיִד]. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי ” (כז, א-ג)

תרגיל הרמייה לא שינה את כוונתו המקורית של יצחק לתת את ברכת השדה לבנו הבכור, הנופלת בחלקו של יעקב: “וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי. וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה’. וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ.” (כז, כז-כח)

אכן השדה היה מרכז חייו של יצחק, שלא יצא מעולם את גבולות הארץ ופרנסתו הייתה על ברכת השדה (‘מאה שערים’ המקורית… לפני שהפכה לשכונה חרדית). זה היה הגילוי האלוקי המיוחד שלו האלוקות המתגלה בשדה, בטבע, האלוקות היורדת אל אדמת הארץ אל הרריה ועמקיה, אל שדותיה ומטעיה, אלוהות המתגלה רק לאוהבי השדה התמימים.

דרך השדה פעם שלישית

עם ישראל בחר לאמץ (אולי מחוסר ברירה) דווקא את דרכו של ישראל סבא יושב האהלים. מסקנת הגמרא אותה הזכרתי היא מתן עדיפות לבית, ולא להר או לשדה: “לא כאברהם שקראו הר…לא כיצחק שכתוב בו שדה… אלא כיעקב שקראו בית” בחירה זו בבית היא שאפשרה לעמנו לשרוד גם ללא ארץ, ללא שדה, בשטעטל בפולין, בגטו ברומא או במלאח במרוקו. כל אותם ישובים יהודיים בגלויות השונות לא היו זקוקים לחיבור לשדה על מנת להתקיים. אולם לאותו ניתוק רב שנים לתלישות מהשדה, היה גם מחיר כבד ממנו עדיין לא הצלחנו להתאושש.

חזרתנו לארץ ישראל היא חזרתנו אל השדה. שיבתנו אל דרכו של יצחק אבינו. אולם, אם לא נעשה מאמץ לאומי בחיבור העם לארצו, בחיבור הבית אל השדה אני חושש שאותה דמות רפאים של היהודי הנודד, תשוב לנצח (נראתה לאחרונה בדיוטי פרי בנתב”ג).

אנחנו זקוקים למאמץ לאומי של תמיכה בחקלאי ארצנו ההולכים ומתמעטים. אותם חקלאים הנאחזים באדמה הקשה ומבקשים להכות בה שורש הם שליחי הציבור של כולנו. אנחנו צריכים לחנך את הנוער שלנו לאהבת הארץ דרך הרגליים, בטיולי שטח נטולי אטרקציות. בצעידה עם התנ”ך ועם סיפורי חלוצים ולוחמים. ואולי גם נלמד שוב את סודו של יצחק היוצא לשוח עם קונו בשדה, זוכה לשמוע את השירה היפה מכל, את שירת העשבים.