תובנות לחיים מפרשת “חוקת”. הרב איתמר חייקין, ראש המכינה הקדם צבאית “רוח השדה” בבארות יצחק, חופר! חופר עוד ועוד עד שמי הבאר פורצים החוצה. “באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם”.


דבר תורה שירת הבארהחיים המודרניים שחררו את האדם מחרדות הקיום. ויחד איתם הוא גם איבד את ההתרגשות הטבעית והעוצמתית במציאת מים. עבורנו מים זורמים הם דבר מובן מאליו.

אולם לא צריך להרחיק מידי לימים עברו שכל זה כלל לא היה מובן מאליו. הנה תיאור משנת 1882 על מציאת המים הראשונה במושבה ראשון לציון לאחר חרדות, אכזבות וקשיים מרובים:

 

דבר תורה שירת הבאר-

“‘חבריה!’ זעק חיים, ‘מצאנו מים, המים קרובים! העפר לח!’ ‘מה?’ שאל הפועל מלמעלה. ‘מצאנו מים’ החלו הפועלים למטה לצרוח בגיל משהרגישו גם הם ברטיבות העולה מן הבאר.

‘מצאנו מים! מצאנו מים!’ צרח בכל כוחו הפועל מלמעלה. ‘מצאנו מים’ ענה ההד מקירות הבתים… בין רגע נפתחו דלתות וחלונות, נראו פני נשי וילדי המתפרצים החוצה, וקולות שאון החלו ממלאי את חלל המושבה. הבשורה הקימה את כל האנשים על רגליהם.

עוד רגע וכל קהל עדת ראשון לציון, על זקנים, הנשים והטף, עמדו בחרדת קודש מסביב לבאר, והם רוגשים ורוטטים מהשמחה אשר אפפה את כולם. גדולה הייתה ההתרגשות למראה העפר רווי המים שהועלה מן הבאר.

דמעות גיל נשרו ונמהלו בתוך המים. הייתה שמחה גדולה. אותו לילה הסתדרו מעגלים של רוקדים מסביב לבאר, ולאור פנסים נמשכה עבודתם של המתנדבים בבאר ועל פיה. הפעם ידעו האנשים, כי אכן באה גאולה לראשון לציון…” (אהרונסון, הברון והמושבות, עמ’ 30)

שמחת תושבי ראשון לציון הראשונים תחבר אותנו לסיפור דומה שארע את אבותינו במדבר.

וכך הוא מתואר:

“וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה: הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.  וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב–רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן”.

הייתה זו באר מים שונה מאוד מנס רפדים שם נבעו המים מתוך הסלע ללא התערבות אדם. מפשט הכתובים באר זו היתה מעשה ידי אדם ופרי מאמציו כפי ששירת הבאר מעידה:

“באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם”.

חפירת באר בלב הישימון מחייבת התארגנות של העם כולו ואכן העם כולו מרגיש שותף בפלא הזה של הופעת המים בפרץ של שיר:

“אז ישיר ישראל” (בניגוד ברור ל”אז ישיר משה” בשירת הים) מבין השיטין עולה תמונה של עם המתחיל להכין עצמו לכניסה לארץ. הוא מתחיל ללמוד לסמוך על כוחותיו שלו, הוא מתרגל את כוחו של הציבור המשלב ידיים יחד למשימה משותפת אחת. הוא לומד שלא להמתין למנהיג שיוביל שיעשה עבורם אלא לקחת אחריות אישית.

העם לומד לשיר. מעשה השיר חשוב לא פחות מהמעשה. לשיר הוא לתת מקום לרוח הגדולה למבע הספונטני השיר הוא הנותן למעשה זכרון לדורות. השיר הוא היענות לפלא הגדול בו זכה להיות שותף הוא מרד בשגרה האפורה בקומה השפופה המבקשים להכניע את הרוח הדולה.

העם לומד מכריית הבאר שלא תמיד המאמצים נושאים פרי מידי ויש צורך באורך רוח בהתמדה במשימה גם אם התוצאות אינם ממהרות להגיע.

הוא לומד שלא להתרשם מפני השטח הצחיחים, ממראית העין, הוא לומד להאמין ולדעת שהמים שוכנים עמוק בתהומות מתחת לפני השטח ואם רק יעמיק דיו הוא יגיע אליהם הוא לומד לא להיות שטחי אלא להעמיק פנימה.

הרב קוק בקטע נפלא אותו פרסם בשנת 1932 בשם “להוסיף אומץ” השתמש בדימוי חפירת הבאר כמשל לחלוצים העומלים על שיבת ציון החדשה. הוא מדבר על שני סוגי מתייאשים.

הראשון לא מאמין שאי פעם ימצאו מים ומוטב לחדול מראש מהעמל.

אולם יש סוג מיואשים נוסף השותף למלאכת הכרייה אולם כשסוף סוף יוצאים מים וכדרכו של עולם הם דלוחים ועכורים, דווקא אז הוא נוטש ביאוש את המלאכה ‘מה כבר יצא לנו מכל זה’? דווקא אז נדרש מהכורים להוסיף אומץ, להוסיף גבורת רוח עד שיגיעו וישפעו המים החיים.

הנמשל דבר תורה שירת הבאר ברור ומתאר היטב את השותפות במפעל הציוני שהיו ויש בו קשיים ואכזבות לא מעטות בדרך. אסיים בדבריו של הרב קוק עצמו:

“לא נכחיש את החוש, לא נאמר שכבר כל הזרם של מי הבאר אשר חפרנו – מים צלולים הם גם כעת.

אבל בשום אופן לא יקשיב ישראל לקול מיאשיו, לקול מהירי הלב, הבאים כעת להחליש ידים רפות, במקום שחובת קודש קדשים היא לחזקן. אם הזרם התחיתי והמרץ של העבודה הבנינית אשר לארץ ישראל, עדיין לא כולם מראה טהור להם, מה היא התשובה אשר אנחנו חייבים להשיב על השאלה המרה הזאת?

רק אחת היא אמרתנו עליה:

התחזקו הכורים. הוסיפו להעמיק. כל החיל אשר נגע ד’ בלבו…אל ירפו ידיהם, נחפור את בארנו הקדושה, עוז לנו באלקים סלה.”