דבר תורה פרשת גולה – הילולת הצדיקים שהתקיימה אתמול ברעננה החזירו את יו”ר המועצה הדתית אריה פרידמן לדבר תורה על פרשת “וארא” של סבו, הרב אליהו ישראל פרידמן. שאיפות עלייה לארץ ממרוקו תוניסיה וארצות הברית – על גולה, גלות וגאולה!


דבר תורה פרשת גולהדבר תורה פרשת גולה –

אחת הפריוולגיות שיש לי בתפקיד יו”ר המועצה דתית זו היכולת להכיר ולהתחבר למסורות שלא גדלתי עליהם ולא היו חלק מנוף ילדותי.

כך התחברתי לפני 5 שנים להילולת אור החיים הקדוש שהפך מאז להיות אחד האירועים השנתיים הקבועים של המועצה הדתית וכעת הילולת הצדיקים שאני מקווה שתהפוך גם היא לאירוע של קבע בלוח השנה שלנו.

לקראת ההילולה עשיתי קצת שיעורי בית וקראתי על רבי יעקב אבוחצירא ורבי משה כלפון הכהן. קווי דמיון רבים יש ביניהם במיוחד שבכל הקשור לצניעות, צדיקות וגדלות בתורה, הנקודה המשותפת לשניהם שממש קפצה לנגד עיני היא אהבתם לארץ ישראל.

שש פעמים ניסה רבי יעקב אבוחצירא לעלות לארץ אך בני קהילתו לא הסכימו להיפרד ממנו.

רק בפעם השישית, לאחר שהצליח לשכנע אותם שבנו, הרב מסעוד אבוחצירא, יחליף אותו בתפקיד, הסכימו לשחררו.

רבי יעקב אבוחצירא יצא למסעו לארץ ישראל אך לא השלים אותה.

בהגיעו לאלכסנדריה חלה קשות ונפטר לאחר ימים ספורים. מסעו לארץ הקודש נקטע באיבו והוא נקבר סמוך לאלכסנדריה.

רבי משה כלפון הכהן היה ציוני מושבע ולא הסתיר זאת. הוא היה ממייסדי התנועה הציונית “עטרת ציון” בג’רבה שפעלה בשיתוף הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד לחיזוק השפה העברית.

את הצהרת בלפור הוא כינה “אתחלתא דגאולה” ובספרו “מטה משה” כתב:

“”מעתה אין ספק כי זהו ראשית והתחלת הגאולה, וראוי לכל איש ישראלי לתת אלפי תודות לו ברוך הוא על הגאולה ועל התשועה, כי פקד ה’ את עמו והוציאנו משעבוד לגאולה”.

רבי משה כלפון הכהן לא נשאר רק ברמת החזון אלא ממש הכין תוכניות מעשיות.

הוא סבר שהיכרות עם ארץ ישראל תגביר משמעותית את העלייה אליה, והכין תכנית לארגן ביקורים של צעירים יהודים מרחבי העולם בארץ ישראל במימון התנועה הציונית. החזון שלו מומש בשנות ה- 2000 עם הקמת פרויקטים כמו תגלית, מסע ודומיהם.

הרב כלפון עודד עלייה לארץ ישראל, ודאג שבני קהילתו יתמכו בעולים.

הוא קרא לקניית קרקעות בארץ ופעל להחייאת השפה העברית. עם הקמת המדינה קבע לחגוג בג’רבה את יום העצמאות למדינת ישראל במשך שלושה ימים רצופים.

ניסיונותיו לעלות לארץ ישראל לא צלחו בשל סיבות משפחתיות שונות. הוא אמנם הספיק לרכוש חלקת אדמה בשכונת בית כרם בירושלים לקראת עלייתו המתוכננת אך החמרה נוספת במצב בריאותו לא אפשרה לו להגיע ארצה.

הדמויות המופלאות הללו, רבי יעקב אבוחצירא ובמיוחד רבי משה כלפון הכהן, הציפו לנגד עיניי אדם מופלא ואהוב שחסר לי כ”כ כבר 28 שנים, הסבא שלי, הרב אליהו ישראל פרידמן.

מרבני המזרחי בארצות הברית שכל חייו בגלות התמקדו בארץ ישראל ושעם צאתו לגמלאות בשנת 1970 עשה עלייה לירושלים.

בשבת האחרונה, סביב שולחן השבת, גיליתי קשר עמוק בין הזיידי שלי וה”אני מאמין” שלו שהוריש לילדיו ונכדיו, לבין המסר של הצדיקים שנמצאים במוקד ההילולה הערב. וברשותכם מילת הקדמה:

כפי שהזכרתי סבי, הרב אליהו ישראל היה מראשי הסתדרות רבני המזרחי באמריקה. בוגר ישיבת רבינו יצחק אלחנן של ישיבה יוניברסיטי, שקיבל סמיכה מידיו של הרב סלוביצ’יק.

את כל הדרשות שלו הוא נשא בשפת האם שלו, באנגלית, ומתוך הזיכרון. הוא לא רשם דבר אלא פשוט התחיל בדרשה והפליג לכל כיוון שהוא חשב עליו באותו רגע.

זו הסיבה שלא נותר לנו דבר מדרשותיו באנגלית. לאחר שעלה ארצה והתיישב בירושלים הוזמן על ידי בית הכנסת הגדול בהיכל שלמה להצטרף לקהילה. כנכד אני זוכר את עצמי מגיע איתו בשבת כשאבי ואני יושבים בכיסאות רגילים בבית הכנסת וזיידי יושב בכסא כבוד ב “מזרח”.

כילד היה לי ברור שמגיע לו הכבוד הזה אבל כשבגרתי חשבתי לעצמי:

מה פתאום אדם שזה עתה הגיע מארה”ב ללא כל מעמד בקהילה, ללא שום קשרים בישראל, מקבל כיסא בין השר בורג מצד אחד לשר ורהפטיג מצד שני?? האמת היא שעד היום אני לא בדיוק מבין את זה אבל אני בטוח שלאישיות שלו יש יד בדבר.

בתוקף מעמדו בבית הכנסת הגדול בירושלים, הוא גם נשא דרשות שבת. את הדרשות הללו היה צריך לשאת בעברית וזה כבר היה סיפור אחר מלדרוש באנגלית. מאחר ולא היה בטוח בעצמו במאה אחוז בשפת הקודש, שלא הייתה שפת אם עבורו, הכין לעצמו כרטיסיות ונצמד לטקסט.

כבר הזכרתי שאת הדרשות באנגלית הוא לא העלה על הכתב ולכן כרטיסיות אלה הם דברי התורה היחידים שנשארו לנו מהידע העצום והרוח הגדולה שלו.

מדי שבת, סביב שולחן שבת אני קורא לילדי מתוך הכרטיסיות, את רעיונות פרשת השבוע כפי שהביע סבי לפני עשרות שנים. אני רוצה להקריא לכם את מה שהקראתי בשבת האחרונה.

דבר תורה פרשת גולה שמתייחס הן לפרשת שמות והן לפרשת וארא. השפה והסגנון של סבי. איך אומרים – “לא נגענו!”:

“התורה בפרשה הקודמת וגם בדברי חז”ל מספרת לנו על כל הצרות, הלחץ, הסבל והשעבוד שסבלו אבותינו במצרים.

עבודה בחומר ובלבנים, בעיר ובשדה, גזירה על הבנים “כל הבן הילוד היאורה תשליכהו”, רחיצת פרעה בדם של ילדים יהודיים ועוד כנה וכהנה עד “וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה”.

וכשבא אדון הנביאים ובשר להם בלשון “פקוד פקדתי” שד’ שמע את אנקתם, וראה את עוניים קראנו “ויאמן העם וישמעו כי פקד ד’ את עמו” – וכמו שהמדרש אומר האמינו על הפקודה ולא על ראיית האותות.

אבל בפרשה שניקרא השבת כשמשה בא שנית לבני ישראל אחר הוויכוח של “למה הרעותה לעם הזה?”, והוא מבטיח להם בארבע לשונות של גאולה על השחרור מן השעבוד ומן הדיכוי כתוב בתורה “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה”

ונשאלת השאלה למה בפעם הראשונה האמינו לדבריו של המבשר ובפעם השניה סתמו את אזניהם ולא רצו לשמוע. הסתירה בין שתי הגישות האלו אומרת דרשני.

לפי עניות דעתי יש הסבר עמוק ולקח חשוב גם לדורנו אנו.

דור מצרים לא רצו, לא דרשו ואפילו סירבו לעזוב את ארץ מגוריהם ולעבור לארץ אחרת. האנחה, השוועה, והזעקה שעלתה מגרונם הייתה לא להיגאל מן הגולה אלא להיגאל מן הגלות!! מן העבודה הקשה לא שיאפו לגאולה, אלא ביקשו שיווי זכויות, לחיות כמו שאר מצרים בכל תפוצות מצרים ולא רק בגטו של ארץ גושן.

רצו לגדל את ילדיהם ואת משפחתם כבני חורין ולא להיפגע מן האנטישמיות של מצרים. וכשמשה בא אליהם בפעם הראשונה וספר להם כי ד’ שמה את צעקתם, חשב העם שעכשיו מתחילה תקופה חדשה בחייהם.

מצבם ישתנה לא כדי שיצאו מן הגולה אלא שישתחררו מן הגלות. על ידי השתדלותו של משה יקבלו מן השלטון של מצרים “זכויות אזרח” כמו כל אזרחי הארץ. כל משרדי מצרים, וכל מפעלי הארץ יהיו פתוחים להם ולזרעם. כן תקופה חדשה ליהודים במצרים, לכן שמעו ולכן האמינו.

אבל רבותי, כשמשה פורט לבני ישראל בפרשה זו את תכנית ותכלית הגאולה, שמדברת לא רק על :

“והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים” לא רק על “והצלתי אתכם מעבודתם” אלא מוסיפים ומדברים גם על “וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ולקחתי אתכם לי לעם” ועל כולם “והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי”, אז ראה העם תמונה אחרת, שעליה לא רצו לשמוע ותכניתה לא רצו לקבל.

לשתות שתי כוסות על והוצאתי והצלתי, להתחיל את ההלל – זה כן!! אבל לגמור את ההלל על וגאלתי ולקחתי, ובעיקר על והבאתי – את זה לא היו מוכנים! “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח” – הרוח, החזון שלהם הייתה קצרה מפני שהעבודה הייתה קשה.

קוצר רוח מסתיר את חזון הגאולה, קוצר רוח מטעה לרדוף אחרי חיי שעה ולהזניח חיי עולם.

עשר המכות שבהן לקו מצרים היו לא רק לענוש את המצרים על מעשיהם העלובים והמושחתים, אלא בעיקר להוציא מלבן של ישראל את המחשבה ואת התקווה שיכולים לסמוך על הבטחתם של המצרים – “אשר פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר”.

כל המשחק עם פרעה שבכל יום שינה את הבטחתו ואת עמדתו היה להראות לעם היהודי במצרים, ואולי גם לנו ש”חסד לאומים חטאת” – חטאת נגד הכלל וחטאת נגד הפרט, חטאת נגד ההווה וגם נגד העתיד”

את הדרשה שלו מסיים הסבא שלי במסר למשלחת רבנים מחו”ל שהתארחו באותה שבת בבית הכנסת:

” ההבדל בין הגאולה של חמש לשונות של גאולה לבין הגולה עליה חלמו בני ישראל ביותם במצרים היא האות אלף. א’ של “אנוכי ה’  אלוקיך”, א’ של “אני ה’ אלוקיכם”. יהי רצון שתכניסו את הא’ לתוך חייכם ותהפך הגולה לגאולה לכם ולנו ויקיים במהרה את חזון הנביא “כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות”.