דבורה הלברשטאם אומרת שהסיפור המלא של רצח בנה על גשר ברוקלין טרם סופר

עברו 30 שנה מאז נרצח ארי הלברשטאם בן ה-16 על ידי נהג מונית שירה בטנדר שהוביל את ילדי ליובאוויטש מעבר לגשר ברוקלין. החמוש, רשיד בז, מת בכלא בשנה שעברה בזמן שריצה עונש של 141 שנות מאסר.

אבל אמו של ארי, דבורה הלברשטם, רוצה שתדעו שהסיפור המלא טרם סופר.

"אני עדיין נלחמת למען צדק עבור ארי", אמרה בראיון בביתה בקראון הייטס, ברוקלין, שם הדבר הראשון שרואים בסלון הוא תמונה של ארי המתבגר, קפוא בזמן.

"הממשלה הפדרלית מעולם לא לקחה על עצמה את התיק, למרות שזכויות האזרח של הבנים כולן הופרו", המשיכה. "הכל היה ממוזער והכיל: הייתי צריך להילחם כדי שזה יסווג כטרור. אבל זה היה רק ​​חלק אחד מתמונה הרבה יותר גדולה. רק אדם אחד נעצר, למרות שהייתה חוליה שפעלה, ללא ספק. אני מכיר את כל חלקי הפאזל. ולעולם לא אבין: על מי הגנו? כל הראיות היו שם".

בין "השאלות הברורות" היא כועסת שבאז מעולם לא ענה: "איך השגת את הרובים? למה היית על הגשר באותו זמן עם הטנדר? הרגע נתקלת בהם? במקרה היית עמוס במלואו עם מקלע, אקדח גלוק וא 'מטאטא רחובות' .380ואמרת 'אוי, חסידים באוטובוס, תן לי לירות בהם'".

והכי חשוב: "מי עוד היה בזה?"

האם הייתה קונספירציה?

הלברשטאם כינה את הירי מעשה טרור מלכתחילה, אך עברו חמש שנים עד שה-FBI ומשרד המשפטים האמריקני סווגו את המקרה כטרור. הממשלה עדיין דוחה את טענתו של הלברשטאם כי באז היה חלק מקונספירציה. אבל הליגה נגד השמצה רק בשנה שעברה פרסמה א פרס חדש של $50,000 עבור מידע בתיק, פִּתגָם: "נשארת השאלה: האם אחרים היו מעורבים?"

שלחתי בקשה מפורטת לפרקליטות האמריקאית להגיב על הסיפור הזה, אך לא שמעתי בחזרה.

למה, אפשר לשאול, משהו מזה משנה עכשיו? באז מת. ואת שלושת העשורים האחרונים הקדיש הלברשטאם להעברת חוקים נגד טרור. היא גם הייתה שותפה להקמת מוזיאון ילדים יהודי לזכרו של ארי. אז מה היא רוצה יותר, האישה הזו שנקרעת תוך ננו-שנייה מהאזכור של בנה הבכור – ילד משחק כדורסל שהצחיק את כולם, ילד שלימד את אמו החסידית שאתה יכול להיות, במילותיו של הלברסטאמס. , "דתי עמוק" ובו בזמן, "ילד כל-אמריקאי"?

למה היא יכלה לצפות מהפגישות שהיא עדיין מקיימת עם פקידי ממשל, כשהיא מטילה אותם על מקרה שהם סגרו עליו את הספר לפני שנים?

מה שהיא רוצה, היא אמרה, זו האמת: "האמת לא נעלמת. וצריך לספר את זה שוב ושוב".

בקשות FOIA נדחו

כניו יורקר יהודי בעצמי, וככתב שסיקר את קהילת ליובאוויטש – כולל מהומות קראון הייטס – ב-Associated Press בשנות התשעים, עקבתי אחרי המקרה הזה במשך זמן רב. הגשתי בקשות לחוק חופש המידע לסוכנויות ממשלתיות שונות במהלך השנים, בתקווה לקבל תשובות לשאלותיו של הלברשטאם. אבל לא קיבלתי כלום בחזרה חוץ מכמה דפים לא מאיר עיניים הקשורים לגירוש, לירדן, של דודו של באז. הוא ואדם אחר הסתירו ראיות על ידי תיקון מכוניתו של באז.

חשבתי שהשנה אולי תהיה אחרת. למה לשמור דברים מסווגים 30 שנה מאוחר יותר אם הממשלה מאמינה שלא הייתה קונספירציה?

הסיבה שניתנה: "ביטחון לאומי".

ערערתי בטענה שלציבור יש זכות לדעת ומטיל ספק בהיגיון של שמירת כל דבר בסוד כל כך הרבה שנים. איך יכול להיות שאני יכול לקרוא הכל על כישלונות הממשלה במניעת 11 בספטמבר ורציחות של 3,000 בני אדם, אבל כבל מ-14 במרץ 1994 שכותרתו "מערכת התרעה לאיומי טרור בארצות הברית" בארכיון מקוון של מסמכי הלברשטאם נשאר מסווג?

עד כה איבדתי את הערעורים שלי.

"אני מקווה שאתה כותב את זה במאמר שלך," אמר הלברשטאם. "טהיי מסתיר משהו."

נקמה על הטבח בחברון

הרשויות אפיינו בתחילה את המתקפה של באז ב-1 במרץ 1994 כ"זעם דרכים" בעקבות סכסוך תעבורתי. לאחר מכן, במשפט, אמר ההגנה שבז, שהיה לבנוני, סבל מטראומה כשגדל במהלך מלחמת האזרחים של אותה מדינה, וכי "פלאשבק" הניע אותו לירות כאשר ראה את הנערים בטנדר חובשים את הכובעים השחורים והמעילים המסמנים אותם כעל. יהודים.

עורך דינו של בז אמר גם שהוא כועס על טבח של 29 פלסטינים בחברון, שביצע הקיצוני הדתי ברוך גולדשטיין חמישה ימים בלבד לפני הירי בגשר. אמו של באז הייתה פלסטינית.

עדים העידו שבז שמע "דרשה אנטישמית משתוללת" במסגד בברוקלין שעות לאחר הטבח בחברון. "זה מוריד את המסכה מהיהודים", אמר האימאם. "זה מראה שהם גזענים ופשיסטים ורעים כמו הנאצים. הפלסטינים סובלים מהכיבוש, והגיע הזמן לסיים אותו".

שנים לאחר מכן, באז אמר לרשויות: "יריתי בהם רק כי הם היו יהודים". ההודאה הזו עומדת בניגוד מוחלט ל הערה של חוקר משטרה, בשלב מוקדם, שהיה לבאז "אין פוליטיקה ואין דת אמיתית", ולסיפורים שונים המתארים את באז כ"אגוזים", כפי שניסח זאת עורך דין אחד.

"אבל הוא לא היה," אמר הלברשטאם. "הוא היה משוגע כמו שועל, כמו כל המחבלים. הוא עשה זאת מתוך כוונה".

"זה לא היה צירוף מקרים"

בקראון הייטס היה ידוע כי האדמו"ר מליובאוויטש, מנחם שניאורסון, אז בן 91, עבר ניתוח בבית החולים לעיניים, אוזן וגרון במנהטן ביום שבו התרחש הירי. הלברשטאם מאמין שבז קיבל את הידיעה על המינוי והעמיד את האדמו"ר על כף המאזניים כדי לנקום את הטבח בחברון.

הלברשטאם חושב שלרשויות היה מושג שמשהו קרה בגלל שהמשטרה עצרה ליד מטה חב"ד בלילה הקודם, ואמרה לאנשים לא לעקוב אחרי שיירת המכוניות של הרבי "מסיבות ביטחוניות".

לאחר שהרבי עזב את בית החולים, פמלייתו נכנסה למנהרת הסוללות של ברוקלין במנהטן כדי לקחת אותו הביתה לקראון הייטס, וגורמים רשמיים חסמו זמנית את המנהרה למכוניות אחרות. באז, שנהג במונית שלו, "לא יכול היה להיכנס למנהרה אחרי הרבי," אמר הלברשטאם, אז הוא פנה למסלול החלופי הקרוב: גשר ברוקלין. "זה לא היה צירוף מקרים שהוא נתקל בטנדר הזה," היא אמרה.

הלברשטאם סבור שבז תקף את הנערים היהודים בכובעים ובמעילים שחורים כתחליף לאדמו"ר. הוא ירה 40 כדורים לעבר הטנדר תוך כדי נסיעה. ארי היה אחד מארבעה נערים שנפגעו, והיחיד שמת.

באז נמלט חזרה לברוקלין שם דודו, בעל המכונית, עזר להסיר את השמשה הקדמית המנופצת. היכן השיג באז את התחמושת והאקדח – שלטענתו החזיק במונית להגנה עצמית לאחר שנשדד – עדיין לא ידוע.

גזכויות רשע

הלברשטאם אמר כי המקרה של אחמד ארברי, הג'וגר השחור שנרצח בג'ורג'יה בשנת 2020 על ידי שני גברים לבנים, "היה פתיחת עיניים עבורי". אמא של ארברי נלחם בהצלחה כדי שהמקרה הזה יועמד לדין באשמת פשעי שנאה פדרליים, לא רק ברצח.

הלברשטאם סבורה שירי הגשר – שאותו היא מתארת ​​כ"המתקפה הגרועה ביותר על יהודים בהיסטוריה של העיר ניו יורק" – היה צריך גם להיחקר על ידי הפדרלים כהפרה של זכויות האזרח של הנערים, ולא רק ירי תחת המדינה. חוֹק.

"הבן שלי נרצח כי ניתן לזהות אותו כיהודי", אמרה. "אז האם יש מוסר כפול בגלל שהם היו יהודים? זו השאלה הגדולה מאוד בדיעבד”. במילים אחרות, היא מאמינה שהאנטישמיות, מצד החוקרים והתובעים, השפיעה על אופן הטיפול בתיק.

אבל היא אמרה שהיא יכולה להבין מדוע המקרה לא סווג מיד כטרור: "טרור לא היה על מסך הרדאר של אף אחד ב-1994". ההפצצה הראשונה של מרכז הסחר העולמי התרחשה שנה קודם לכן, נהרגו שישה בני אדם ופצעו יותר מ-1,000, "אבל הם התייחסו לזה כאל מבודד".

ובכל זאת, בהנצחה שהתקיימה בגשר במלאת 30 שנה לפיגוע, אמר ראש העיר אריק אדמס כי הלברשטאם היה נבון בכינוי המקרה טרור. "אם היינו מקשיבים, ייתכן שהייתה גישה אחרת ל-11 בספטמבר 2001", אמר.

צער של אמא

צערו של הלברשטאם אף פעם לא רחוק. יבבות נתפסו בגרונה שוב ושוב בזמן שדיברנו.

"זה החלק שאתה לא יכול לחלוק עם כולם," היא אמרה. "זה חי בלב שלך. זה ברגעים הפרטיים שלך. זה לא שאנשים לא רחמנים. זה לא שלאנשים לא אכפת. זה לא שלאנשים אין סבלנות לזה. זה שאם אדם לא היה שם, פשוט אין להסביר את זה. אין, 'אתה תתגבר על זה'. אין 'הזמן ירפא'. זה לא משנה מה אני עושה. אתה ממלא אותו, אבל יש חור בתחתית, אז זה פשוט עובר ישר. זה ריק."

לארי היו ארבעה אחים קטנים. הוא לנצח בן 16, אבל הם גדלו, התחתנו, הביאו ילדים משלהם. כששאלתי את הלברשטם כמה נכדים יש לה, היא אמרה, "לא מספיק", כי זה של ארי חסר.

המורשת של ארי

הרצח של ארי הפך את הלברשטם לאקטיביסט. היא זוכה לזכותה עוזרים בכתיבת החוקים הראשונים במדינת ניו יורק נגד טרור; היא מרצה ומאמנת גורמי אכיפת חוק בנושא פשעי שנאה, טרור ואנטישמיות; והיא תומכת בזכויות הקורבנות, משרתת, בין היתר, בוועדה העירונית לפשעי שנאה.

ובכל זאת, היא אמרה, "אם מישהו אומר, 'תראה מה השגת' – אפילו אל תלך לשם איתי. זה על המעיל של הרצח של הבן שלי. אני עדיין האמא בפינה, בוכה על הילד המת שלי".

היא גם הייתה שותפה להקמת מוזיאון הילדים היהודי, שמאז פתיחתו ב-2005 הגיעו אליו 3 מיליון מבקרים. ביניהם אלפי תלמידי בתי ספר ממלכתיים שלומדים על התרבות והמסורת היהודית תוך כיף להכין אומנויות ומלאכות, שמן זית או מצות. "הילד הזה עלול לחזור הביתה למשפחה שלו ולומר, 'בדיוק הלכתי למוזיאון הילדים היהודי והיי, למדתי את סוג המאכלים שהם אוכלים. למדתי איך הם מתלבשים'", אמר הלברשטאם. "זו נטיעת זרע, של הבנה, קבלה, של כבוד."

הייתי במוזיאון כמה פעמים אבל עצרתי בדרך לביתו של הלברשטאם כדי לצלם את המראה החיצוני. ציור קיר על החזית נראה, מרחוק, כמו פרצוף של ילד אחד, אבל מקרוב רואים שמדובר במאות פרצופים זעירים.

"ציור הקיר מדבר על מה שהמוזיאון עוסק", אמר הלברשטאם. "זה כל ילד, לא משנה מאיפה הוא בא, מי הוא. בין אם אתה אסייתי, שחור, לבן, נוצרי, יהודי, אתה נמצא בציור הקיר הזה".

בעוד שנה או שנתיים תיפתח תערוכה חדשה על תולדות האנטישמיות, עם מבוך שיוביל את האורחים ממסעי הצלב לטרור המודרני. התערוכה תסתיים בהליכה על פני דגם של גשר ברוקלין, עם ארי כמדריך אווטאר. לאחר מכן, המבקרים יוזמנו לדמיין כיצד הם יכולים לחולל שינוי בהסרת שנאה.

בינתיים, חללי המשחק הקיימים כוללים חנות ומטבח כשרים, מגרש מיני גולף וקיר טיפוס צוקים.

"לפעמים אני מתבונן בילדים", אמר הלברשטם, "ואני רואה את הצחוק והשמחה ומדמיין את ארי. אני יודע שהרוח שלו חיה כאן. אני באמת מרגיש את זה כשאני במוזיאון.

"זה לא רק בניין," היא אמרה. "יש לזה נשמה".