“היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע”. כך נפתח ספרו של קאמי “הזר” העוקב אחר הלך מחשבותיו של מרסו גיבור הספר, “חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר […] מעמקי עתידי עלה אלי במשך כל ימי החיים האבסורדיים שחייתי” (הזר, עמ’ 111). שורות אלו מתוך הספר מציגות את חוויית הזרות של גיבור הספר. חוויית הזרות- הגרות מאופיינות בבדידות, ניכור, תלישות, מועקת קיום, ייאוש, אבסורד ועוד שלל חוויות שליליות, שאף מביאות את מרסו לרצח סתם כך ללא כל הסבר מתקבל על הדעת. אולם האמנם זהו גורלו של הזר-הגר? האם זו גורלה של המציאות המודרנית עליה כתב קאמי, שכפתה על היחיד זרות ותלישות?

דומני שבפרשתנו ישנה הצעה אחרת היודעת לקחת את חוויית הגרות ולהפוך אותה לכח חיים משמעותי.

“והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי”. התורה מקדשת מאבק נגד ‘אדנותו של האדם’, נגד יצר הקניין והבעלות. התורה כתורת חיים המחוברת ויודעת את החיים, אינה מבקשת לעקור את אותו יצר אלא להגביל ולרסן אותו. להפוך את כח החיים הזה כך שיהווה כלי לקידום ופיתוח הציוויליזציה האנושית ולא חלילה שיביא להשחתתה וחורבנה (והמאה הקודמת תוכיח). סכנות אלו כבר טמונות בסיפור על בכור האנושות איש הקניין – קין, עובד האדמה, רוצח אחיו הבל.

וניתן למצוא בתורתנו אפיקים נוספים לשימוש בחוויית הגרות ככח בונה.

“וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים” (ויקרא כה, כג) דווקא שמירת חוויית הגרות היא שתשמור ותצמיח בעם את הסולידריות חברתית, את נכונות של האדם לחלוק מלחמו עם אחרים. חוויית הגרות היא היכולה להפוך את האדם לאמפטי, לפתח בו את הרגישות למצוקותיהם של הגרים, ושל יתר השכבות המוחלשות בחברה. “כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ ואין מקוה” (דברי הימים א, כט, טו) כך אומר דוד ברגע של הצלחה שהאירה לו פנים, שעה שסיים את הכנותיו לבניית המקדש אותו ישלים בנו. ולמרות זאת דווקא בשעה של התרוממות הרוח הוא שב לחוויית הגרות. תודעה זו יונקת ממודעות עצמית נוקבת לארעיותו של האדם בעולם, להיותו “כצל עובר, כענן כלה וכרוח הנושבת” תודעה זו היא המעניקה את היחס הנכון כלפי עצמו וכלפי סביבתו. ובכך עשויה היא להוות תריס מפני ההיבריס, מפני הגאווה האנושית, שבני האדם כה נוטים ללקות בה. “כי גרים ותושבים אתם עמדי – אל תעשו עצמכם עיקר” אומר המדרש (תורת כהנים), ‘אתה כאן רק אורח זמני אל תתנפח, אל תפסע על פני האדמה ברגל גאווה, אתה בסך הכל אורח נטה ללון, לך בענווה’.

“שמעה תפלתי ה’, ושוועתי אל תחרש, כי גר אנוכי עמך תושב ככל אבותי” כך אומר דוד במקום אחר (תהילים לט) ושוב חוזר לחוויית הגרות. חווית הגרות היא המפתח לאמונה, לתפילה. הפסוק מפרשתינו מלמד “כי גרים ותושבים אתם עמדי” – רק מי שחש את הגרות יכול לחוש את ה”עמדי”. הוא בא לומר לאדם- ‘לא אתה בעל הבית בעולמך ואחרים עובדים אצלך, ה’ אלוקינו הוא הבעל בית ואתה הוא העובד אצלו’. באופן פרדוכסאלי דווקא תודעת הגרות והעראיות בעולם היא ערובה לקיום לאורך ימים טובים. ולהיפך, תודעת אדנות היא המקצרת את ימיו של עם. ומי כעם הנצח שידע גרות, זרות השפלה וסבל להוכיח זאת.

שיבתנו את הארץ לה המתנו שנות אלפיים ברוכה ונפלאה. ובכל זאת עשויה היא להוות סיכון בלהפוך ל”אדוני הארץ”, מאטימות, משיכרון כח וקניין. דווקא יציאתנו מגרות לאזרחות, מחייבת אותנו לצד אהבת המולדת, בניית בית לאומי איתן וטיפוח גאווה לאומית גם לשמור ולשמר את תודעת הגרות. אמנם תופעה זו נתפסת אצלנו כגלותית, אך יש בה כח משמר ומחזיק, היא שתשמר בקרבנו את הסולידריות החברתית, את היכולת האמפטית לחלש, היא תשמור אותנו מסכנות הגאווה והאדנות, היא שתתן בליבנו את האמונה בה’.