מחקר חדש שפורסם ב נוירולוגיה פתוחה ברשת JAMA מדווח על מעקב של חמש שנים אחר חולי מחלת פרקינסון (PD) שטופלו בתרופות בלבד או בגירוי מוחי עמוק (DBS) של הגרעינים התת-טלאמיים (STN).
לימוד: גירוי עצבי למחלת פרקינסון מתקדמת ואיכות חיים בגיל 5 שנים: ניסוי מבוקר לא אקראי. קרדיט תמונה: פבלובה יוליה / Shutterstock.com
מה זה DBS?
PD הוא בין המצבים הנוירולוגיים השכיחים והטראגיים ביותר בקרב מבוגרים. DBS-STN הוכח כמסייע לחולים הסובלים משלבים מתקדמים של PD; עם זאת, יש מעט נתונים התומכים ביעילות של טיפול זה בטווח הארוך.
מחקר קודם גילה ש-DBS-STN עזר לחולי PD להחזיר חלק מאיכות חייהם (QOL) והקל על כמה תסמינים הקשורים לתנועה ולא קשורים. ההשפעות של טיפול זה על תסמינים מוטוריים הוכחו במחקרים ארוכי טווח עם למעלה מחמש שנות מעקב; עם זאת, מחקרים אלה לא דיווחו על יתרונות דומים הקשורים לשיפור איכות החיים.
זה הוביל למטא-אנליזות עדכניות יותר של הספרות על חולי DBS-STN, אשר טענו ל-QOL טוב יותר עד שלוש שנים לאחר הניתוח ולאחר מכן חזרה לקו הבסיס לאחר חמש שנים. עם זאת, כל חולי PD מציגים ירידה ב-QOL בטיפול רפואי סטנדרטי.
לגבי המחקר
המחקר הנוכחי השווה QOL בין חולים שטופלו בתרופות סטנדרטיות (MED) או DBS-STN במשך שלוש שנים או יותר.
ההנחה הייתה שבחלוף חמש שנים, חולים עם PD מתקדם לא יראו שינוי משמעותי ב-QOL שלהם בהשוואה להידרדרות שנצפתה בחולים עם MED. זה יוביל לתוצאות טובות יותר עם DBS-STN, כפי שהוכח על ידי צורך מופחת בתרופות או שיפור בתסמינים מוטוריים, כמו גם QOL גבוה יותר. החוקרים גם חקרו קשרים בין איכות חיים שונה לתוצאות אחרות.
המחקר התצפיתי הנוכחי כלל מרכזים מרובים כחלק מהמחקר הפרוספקטיבי המתמשך Non-Motor International Longitudinal Study (NILS). סך של 108 חולים השתתפו במחקר, 46 ו-62 מהם טופלו ב- MED וב-DBS-STN, בהתאמה.
שתי הקבוצות היו דומות מבחינת תסמינים מוטוריים מתקדמים ולא מוטוריים, במיוחד דיסקינזיה, רעד עמיד לתרופות ומצבי הפעלה/כיבוי. לשני החולים נרשמו תרופות דרך הפה או הטרנסדרמל.
משך הזמן החציוני של PD בקבוצת המחקר היה 7.7 שנים; עם זאת, לקבוצת DBS-STN היה משך חציון ארוך יותר. בנקודת ההתחלה, ה-QOL בקבוצת ה-DBS-STN היה נמוך יותר והתסמינים המוטוריים שלהם היו גרועים יותר מאלו שבקבוצת MED.
מה הראה המחקר?
ירידה של 50% ב-QOL נצפתה בקבוצת MED בחמש שנים, בעוד מגמה יציבה נצפתה בקבוצת DBS. ההבדל בין ציוני ה-QOL בקו הבסיס היה 6.6 נקודות לטובת קבוצת DBS.
בקבוצת MED, ציוני הניידות הכוללים ירדו ב-4.5 נקודות. באופן השוואתי, DBS-STN הוביל לשיפור ראשוני בציוני הניידות, שבסופו של דבר דעך וחזר לקו הבסיס.
השיפור הגדול ביותר היה בניידות לאחר חמש שנים בקבוצת DBS-STN בהשוואה לקבוצת MED, עם ציוני ניידות כלליים גדולים בנקודה אחת בקבוצה הראשונה.
הירידה בציון הניידות הכוללת בקבוצת MED יוחסה להחמרה בציוני הפעילות היומיומית (ADL) ב-25% וסיבוכים מוטוריים בלמעלה מ-27%. לעומת זאת, קבוצת DBS הציגה שיפור של 47% בתסמינים המוטוריים.
QOL נשאר גבוה יותר בקבוצת DBS-STN, בעיקר בגלל הניידות המוגברת. יתרה מכך, קבוצה זו נהנתה מתמיכה טובה יותר מהמגעים החברתיים שלה, הצליחה יותר לבצע את ה-ADL שלה, הייתה פחות אי נוחות וחשה פחות סטיגמה. זה מדגיש את היתרונות של שימוש ב-DBS במונחים של תגובות מוטוריות טובות יותר.
עם זאת, קבוצת MED הפגינה יכולת תקשורת טובה יותר, כצפוי ממחקרים קודמים שחשפו כי מובנות הדיבור סבלה לאורך זמן עם DBS-STN.
לקבוצת ה-DBS הייתה ירידה של 62% בדרישתם למינון יומי שווה ל-Levodopa (LEDD). בהשוואה, קבוצת MED רשמה עלייה של 17% עבור LEDD.
האנרגיה החשמלית הכוללת שנמסרה (TEED) גדלה ב-90% מנקודת זמן המעקב של שנה אחת לחמש שנים.
תופעות לוואי (AEs) התרחשו בשיעור גבוה משמעותית במחקר, כפי שדווח במחקרים קודמים, מה שמשקף את הצורך בהערכה נכונה של המטופל עבור ציוני סיכון-תועלת לפני הניתוח. אף אחת מהתופעות AE שדווחו לא הייתה מסכנת חיים ושליש הייתה קשורה למכשיר או להליך הניתוחי. גם תופעות פסיכיאטריות ונוירולוגיות דווחו לעתים קרובות.
מה ההשלכות?
ממצאי המחקר מוכיחים ש-DBS-STN משפר את ה-QOL בחולים עם PD מתקדם, בעיקר על ידי קידום הניידות שלהם. הבדל רלוונטי קליני זה לא נצפה בחולי DBS שטופלו ב-PD מוקדם מאוד ללא סיבוכים מוטוריים או דיסקינזיה.
ה-QOL הגבוה יותר היה קשור לציונים טובים יותר עבור ADL, אם כי לא עבור תסמינים אחרים. לפיכך, יש לדון ב-ADL בעת בחינת התוצאות ארוכות הטווח של DBS-STN בחולי PD. יתרה מכך, דרוש מחקר נוסף כדי לזהות גורמי סיכון טרום ניתוחיים לתוצאות איכות חיים גרועות בחולים אלו.
תסמינים מוטוריים ודרישות עבור תרופות PD היו במעקב במשך חמש שנים לראשונה במחקר זה. בדומה למחקרים קודמים, החוקרים הבחינו שהתסמינים המוטוריים השתפרו משמעותית בנקודת זמן זו בקבוצת ה-DBS, אך רק בשנה אחת בקבוצת ה- MED.
השיפור של שנה בקבוצת MED מיוחס לפרוטוקולי התרופות שעברו אופטימיזציה במהלך תחילת המחקר. עם זאת, לאחר מכן הופיעה דיסקינזיה ותנודות גדולות יותר בסימפטומים המוטוריים עד לחזרה לקו הבסיס. זה יכול להיות תוצאה של התקדמות המחלה או סיבוכים מטיפול ארוך טווח בדופמין אגוניסטים.
הקשר בין שינויים ב-QOL ו-ADL מדגיש את החשיבות היחסית של תוצאות ADL עבור הערכות DBS ארוכות טווח.”
השיפור ב-QOL הוגבל למקרי PD מתקדמים ולתסמינים מוטוריים אך לא לתוצאות תקשורת. ביחד, ממצאי המחקר אמורים לסייע למטופלים המתאימים ל-DBS-STN וכיצד הם מנוטרים לאחר הניתוח.
