גיל המעבר מוקדם ומוקדם בהודו: מהם הטריגרים?

מחקר שפורסם ב דוחות מדעיים חקר את הגורמים לגיל המעבר מוקדם ומוקדם בהודו בהתבסס על סקר בריאות המשפחה הלאומי לשנים 2019-2021. בשנת 2011 היו 96 מיליון נשים מעל גיל 45 בהודו, מספר שצפוי לגדול ליותר מ-400 מיליון עד 2026.

רקע כללי

ביולוגים שיערו כי הגיל הטבעי של נשים לחוות את גיל המעבר, המוגדר ככשל שחלתי, הוא בין הגילאים 45 ל-50, במהלכו עוברים אנשים לשלב שלאחר הרבייה בחייהם. הגעה למנופאוזה לפני גיל 40 נחשבת למוקדמת, בעוד שגיל המעבר לפני גיל 45 נחשב לגיל המעבר מוקדם.

הערכת שכיחות גיל המעבר המוקדמת והמוקדמת וזיהוי גורמי סיכון הקשורים אליהם יכולים לאפשר לאנשי מקצוע בתחום בריאות הציבור ולקובעי מדיניות לתכנן התערבויות מדיניות מתאימות ולהבטיח את מוכנותן של מערכות הבריאות לענות על הצרכים של אוכלוסייה זו.

לגבי המחקר

בנוסף לחישוב השכיחות, חוקרים במחקר זה שיערו שהתנהגויות אורח חיים, היסטוריה רפואית וגורמים דמוגרפיים וסוציו-אקונומיים ישנו את הסיכון לגיל מעבר מוקדם ומוקדם. הנתונים ששימשו לניתוח הגיעו מהסבב החמישי של סקר בריאות המשפחה הלאומי ההודי (NFHS), שכלל 724,115 נשאלות.

לאחר אי הכללת נשים שהיו בהריון או מניקות במהלך הסקר, כמו גם אלו שחוו גיל המעבר כירורגי, המדגם הסופי כלל 429,446 נשים שחוו גיל המעבר בטרם עת ו-79,643 נשים שחוו גיל המעבר מוקדם. נשים סווגו כמנופאוזה אם לא היה להן מחזור חודשי במשך שנה או יותר.

גורמים סוציו-אקונומיים ודמוגרפיים כללו השכלה, מקרה, דת, מקום מגורים, מדד עושר משק הבית, מצב עבודה, מצב משפחתי ואזור גיאוגרפי. התנהגויות אורח חיים כללו צריכה של טבק ואלכוהול וכן דפוסי תזונה לא בריאים (במיוחד צריכה גבוהה של משקאות מוגזים ומזונות מטוגנים). נעשה שימוש בנתונים אנתרופומטריים להערכת אינדקס מסת הגוף (BMI) ומצב אנמיה.

יחסי סיכונים חושבו מנתונים אלה כדי להעריך כיצד השתנה הסיכון לגיל מעבר מוקדם או מוקדם עבור נשים בקטגוריות דמוגרפיות, סוציואקונומיות ואחרות.

ממצאים

ניתוח השכיחות העלה כי 2.23% מהנשים בין הגילאים 15 עד 39 חוו גיל המעבר בטרם עת, בעוד ש-16.2% מהנשים בין הגילאים 40 עד 44 חוו גיל המעבר מוקדם. רוב הנשים שחוו גיל המעבר המוקדם והמוקדם התגוררו באזורים כפריים (66%), ו-15 עד 40% מהנשים הללו לא קיבלו השכלה. כמעט 40% היו עניים, רובם היו נשואים, ויותר מ-60% ילדו את ילדם הראשון כשהיו בין 18 ל-24.

מגמות הזמן הצביעו על כך ששכיחות גיל המעבר המוקדמת הראתה ירידה הדרגתית לאורך זמן; גיל המעבר בטרם עת הגיע לשיא בשנים 1998-1999 (3.4%) לפני ירידה או נשאר יציב בגלים הבאים. לעומת זאת, גיל המעבר המוקדם, שהראה שכיחות של 21% בשנות ה-90, השתנה לאורך זמן.

ניתוחים דו-משתניים הראו שנשים כפריות, מועסקות, בעלות השכלה נמוכה, בעלות עושר משק בית נמוך, ואלו המשתייכות לקטגוריית 'מעמדות נחשלים אחרים' (OBC) היו בסבירות גבוהה יותר לחוות גיל המעבר בטרם עת. גם נשים בצפון ובמערב הודו היו בסיכון גבוה יותר. גורמי סיכון נוספים כללו צריכה קבועה של מזון מטוגן, שימוש באלכוהול וצריכת טבק. עבור גיל המעבר המוקדם, ניתוח דו-משתני זיהה גורמי סיכון דומים.

מודלים של הישרדות העלו כי רמות השכלה גבוהות מגנות מפני גיל המעבר בטרם עת, וכך גם אבטלה ועושר גבוה. נשים שדיווחו שמעולם לא נישאו היו בסבירות נמוכה יותר לגיל מעבר מוקדם, בעוד שאלו שהפסיקו הריון עמדו בסיכון גבוה יותר. גורמי סיכון נוספים כללו עישון ושימוש בשיטות מחזור לא היגייניות. נשים שגילן בגיל המעבר היה 12 ומטה היו בסיכון מוגבר לגיל המעבר בטרם עת בהשוואה לאלו שגילן בגיל המעבר היה 15 ומעלה.

מסקנות

לסיכום, המחקר עשה שימוש בסקר אוכלוסיה רחב היקף, מייצג ארצי, כדי להעריך את השכיחות והגורמים לגיל המעבר מוקדם ומוקדם. המחברים שיערו את קיומם של קישורים הקשורים לתזונה ולעוני. באופן ספציפי, פגיעות חינוכיות, כלכליות ומגורים עלולות להצטלב ולהוביל להשפעות מורכבות על הגיל בגיל המעבר.

נקודות החוזק של המחקר כוללות את החוסן המתודולוגי שלו ושימוש בסקר מייצג ארצי, שאסף נתונים מפורטים כדי להעריך את החשיבות היחסית של גורמים שונים בגיל המעבר המוקדם והמוקדם. ההיסטוריה הרפואית המקיפה הפכה את זה לפשוט לא לכלול נשים שעברו כריתת רחם או רמות אסטרוגן נמוכות. עם זאת, אופי הדיווח העצמי של נתוני הווסת עלול להוביל להטיית היזכרות, ועיצוב החתך אינו מאפשר הסקה סיבתית.

מחקר נוסף בנושא זה, במיוחד באמצעות מיקרו-מחקרים מפורטים, יחזק את מערכת הבריאות הציבורית ויאפשר יוזמות בריאות הציבור למקד התערבויות בריאות ותזונה לנשים מוחלשות כדי להתמודד עם חששות הקשורים לגיל המעבר כגון אוסטאופורוזיס.