מבית מדרשו של ריש לקיש למדנו, ששתי רמות של עקירת החטא יש בתהליך התשובה: תשובה מיראה ותשובה מאהבה.

בתשובה מיראה זדונות נעשות לו כשגגות. לעומת זאת, בתשובה מאהבה זדונות נעשות כזכויות. וכאן יש לתמוה: “זדונות נעשות לו כזכויות”?! ניחא , יכולים אנו להבין את החידוש הגדול שזכויות נעשות לו כשגגות, אולם כיצד ניתן לקרב אל השכל שנעשות הזדונות כזכויות? היאך ניתן להבין שכישלונות האתמול נהפכים לזכויות המחר?! נרצה לעיין מעט בדמותו והגותו של ריש לקיש על מנת לנסות להבין את יסוד דבריו. ריש לקיש אינו אך דורש על התשובה, אלא גם מקיים. וכך מספרת הגמרא על חזרתו בתשובה:

“יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! – אמר ליה: שופרך לנשי! – אמר ליה: אי הדרת בך – יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה – ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא.” (תרגום חופשי: יום אחד היה שוחה ר’ יוחנן בירדן. ראה אותו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו. אמר לו ר’ יוחנן: כוחך לתורה. ענה לו ריש לקיש: יופייך לנשים. אמר לו: אם תחזור בך, אתן לך את אחותי לאישה שהיא יפה ממני. קיבל עליו ריש לקיש. רצה ריש לקיש לשוב לקחת את מטלטליו ולא הצליח, מכיוון שתורה מתשת כוחו של אדם. לימד אותו ר’ יוחנן מקרא ומשנה עד שנעשה ריש לקיש אדם גדול.)

והנה לפחות שני קשיים מתעוררים למקרא תהליך זה. האחד – הקושי בהצעתו של ר’ יוחנן. ר’ יוחנן מתפעל מעוצמת הקפיצה של ריש לקיש. האחרון מתפעל מיופיו של ר’ יוחנן. וזה בתגובה מציע לו הצעה: “אי הדרת בך – יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי”. וכי כיצד יכולים אנו להבין כיצד זה ר’ יוחנן מציע את אחותו, טרם החל ריש לקיש את מימוש קבלתו לשוב בתשובה?! והקושי השני – בעובר על ריש לקיש עם קבלת ההצעה. הגמרא מספרת שריש לקיש רצה לחזור וליטול את כליו, אולם לא יכול היה: “לא מצי הדר”. והסיבה לכך: “דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו.” וגם כאן אנו תמהים. וכי הספיק ריש לקיש ללמוד משנה אחת או הלכה אחת עד אשר הותש כוחו?! הרי רק החלטה וקבלה היתה ותו לא?!

על מנת לנסות להבין את שני העניינים נרצה להתבונן בשתי מימרות של ריש לקיש: הגמרא מביאה שפושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. וריש לקיש דרש זאת מפסוק: “פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר (שיר השירים ו’) כפלח הרמון רקתך. ואמר רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון”. וקביעה זו נראית דבר והיפוכו: “ריקנין שבך מליאין מצוות כרימון” אם מלאים הם מצוות כרימון, מדוע ייקראו ריקנין?!

במקום אחר דבר ריש לקיש בגנות האדם המשתמש בידיו באלימות: “אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו – נקרא רשע, שנאמר (שמות ב’) ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע.” מדוע יקרא אדם שהתכוון לעשות מעשה ולא עשאו כרשע, ולהא לא הוציא לפועל את זממו? להבנת הדברים נעיין בהסברו המאלף של הרמב”ם, על איסור הקללה. התורה השתמשה בניסוח מוזר כשאסרה לקלל אדם מישראל: “לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה'”

מדוע הדגישה התורה שאין לקלל חרש דווקא?! וכך כתב הרמב”ם:”שהזהירנו מלקלל איזה איש שיהיה מישראל והוא אמרו לא תקלל חרש ושמע ממני ענין אמרו חרש מה הוא וזה כי הנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מהיות מתנועעת עד שתגמול למזיק לפי צורת ההיזק הרשומה בדמיון וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה … ואולם היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה למלה שישיגהו מן הצער והכאב אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס” הקללה היא תוצאה של כעס ה”מתבשל” בדמיונו של האדם. המבחן הוא באיזו מידה מסוגל האדם לשלוט ברגשותיו. האדם המקלל אינו פוגע רק במקולל, בכך שהוא עולב בו ומביישו. המקלל פוגע באדם נוסף, הלא הוא – המקלל עצמו. ולכן אסרה התורה לקלל אפילו חרש. ללמדנו שהקללה אסורה, אפילו אם המקולל אינו שומע אפילו מילה אחת מן הקללה.

כך הוא הדבר גם במרים יד על חברו. המגביה ידו על חברו, גם אם לא הכהו נקרא רשע. האדם נקרא להכריע בשאלה, איזה שימוש הוא עושה בכוחותיו, לחיוב או לשלילה. המגביה ידו, החליט לנצל את כוחותיו לשלילה. וגם אם לא היכה את חברו, המהפך בכוחות הנפש, מדביק לו את שם התואר: רשע.

נראה, שריש לקיש למד את היסוד הזה מהתבוננות בתהליך שעבר עליו, על עצמו. בשעה שריש לקיש מקבל את הצעתו של ר’ יוחנן, מתארת הגמרא שהוא רוצה לשוב את כליו, אולם הוא אינו מסוגל. וזאת כיוון ש”משקבל עליו עול תורה תשש כוחו” (רש”י). וכי הספיק ריש לקיש לעסוק בתורה באותו פרק זמן? ממה הותש כוחו? מכאן, שעצם העובדה שמחליט האדם החלטה פנימית, בכוחה של החלטה זו לחולל שינוי פנימי עמוק, עד שיכולה היא ליצור אדם חדש. כך הדבר גם במצב ההפוך. עצם החלטתו של אדם להשתמש בכוחו לשלילה, יוצרת אדם חדש המקבל את התואר – רשע.

התהליך של תשובה מאהבה, הוא אותו שינוי פנימי עמוק המחבר את כוחותיו של האדם לכיוון חדש. זהו מן הסתם ההסבר בדברי ריש לקיש על “הריקנים המלאים”. פושעי ישראל, אומר ריש לקיש, לכשתסתכל מבחוץ, ריקנים הם. אולם התבוננות פנימית תגלה שכוחות עצומים גלומים בהם. עולמם הפנימי מלא. וכל שיש לעשות הוא לשנות את הכיוון ואז מגלים כמה מלאים הם פושעי ישראל.

בתהליך כזה, בו מחולל האדם שינוי פנימי עמוק, יכולים גם כישלונות העבר להיות התשתית לבניין הרוחני של המחר. כשהאדם מחליט לעשות שינוי יסודי, הוא מסיק מסקנות ובונה את עצמו גם כתוצאה מלקחי כישלונותיו.

הרב אביחי קצין, ראש בית המדרש לתורה במכללת שערי משפט ורב קהיל “שטיבל אמונה” ברעננה