השיח הציבורי של אמריקה סביב אנטישמיות הוא שילוב טרגי של טראומה, אשליה וניצול.

בעשרת החודשים האחרונים, יהודים אמריקאים, שעברו טראומה מוצדקת מהפיגועים הרצחניים ב-7 באוקטובר, וכעת מחכים באימה שהטילים האיראניים יורידו על ישראל, הוסתו, עשו מניפולציות והוטרדו רגשית על ידי אנשים שטוענים שיש להם את הטוב ביותר שלנו. אינטרסים בלב. חלקם עשויים לפעול בתום לב; אחרים בהחלט לא. אבל הרטוריקה המפלגתית הזו פוגעת בנו ובילדינו.

הדוגמה האחרונה, אם כי כמעט לא הראשונה,: תגובת הימין לסגנית הנשיא קמאלה האריס שבחרה בטים וולץ על פני ג'וש שפירו להיות חברה לתפקיד.

הסיבות האמיתיות להחלטה זו תועדו כעת היטב, כולל בשני דיווחים מפורטים, בעלי מקורות רבים של הניו יורק טיימס ו-CNN. בעוד שגם וולץ וגם שפירו היו מועמדים מצוינים, וולץ והאריס הצליחו ברמה האישית. וולץ היה כבוד, ולפי מקורות אמר שהוא ילך בעקבות האריס גם בקמפיין וגם בממשל העתידי.

אישיותו של שפירו, לפי הדיווחים, הייתה שונה. היו לו שאלות נוספות, רצה לקבוע תפקיד פעיל יותר כמועמד וסגן נשיא, ולא התחבר באותה מידה להריס. כפי שציינו ב"אטלנטיק", שפירו גם דומה יותר להאריס: עוד מה שמכונה "עלית חוף", בניגוד לפרסונה של מינסוטה נייס של Walz. לא היה כל כך הרבה איזון או כימיה. וכך, האריס הלכה עם הבטן שלה ובחרה בוולז.

כל זה לא היה כנראה מגעיל או מפלג. שפירא נשאר אחד מה-MVP של המפלגה הדמוקרטית. ניתן לטעון, עתידו הפוליטי עשוי להיות מזהיר יותר כמספר 1 של פנסילבניה ולא מספר 2 של האריס.

עם זאת, זה לא מה שאתה שומע ביקום התקשורת הימני. לדבריהם, שפירו עבר בגלל היותו יהודי.

"אסור ליהודים להיות בראש המפלגה הדמוקרטית" בלם אריק אריקסון על הפלטפורמה X לקידום טראמפ.

שפירו "נאלץ לברוח מהמורשת היהודית שלו בגלל מה שהדמוקרטים אומרים עליו", אמר הסנאטור ג'יי.די ואנס, וטען כי "המירוץ לסגנית הנשיא, בצד הדמוקרטי, הפך… התמקד באתניות שלו".

זה, על פניו, מגוחך. בעלה וילדיה החורגים של קמאלה האריס הם יהודים. מזכירי המדינה, האוצר וביטחון המולדת של הנשיא ביידן הם יהודים, וכך גם התובע הכללי שלו. מנהיג הרוב בסנאט צ'אק שומר תנסח את זה הכי טובהגיב לאריקסון בתשובה הפשוטה, "חדשות לי."

אגב, רק שני חברי קונגרס רפובליקנים מזדהים כיהודים, לעומת 31 דמוקרטים. האריס גם לא ערך ארוחת ערב פרטית עם אנטישמים כמו ניק פואנטס וקניה ווסט.

בכל מקרה, אם לצוות האריס היה את זה בשביל שפירו בגלל שהוא היה יהודי, איך בכל זאת הוא הגיע לשני המועמדים האחרונים? האם הם גילו את העובדה הזו רק ב-5 באוגוסט?

עכשיו, זה נכון שכפי שכתבתי על הדפים האלה לפני כמה ימים, חלק מהשמאל הקיצוני ייחדו את שפירו בגלל שהוא יהודי. אף על פי שאין הבדל בין עמדותיהם של שפירו ושל ואלץ לגבי ישראל – לוולז יש דירוג 100 מ-AIPAC – רק שפירו תויג בשם "ג'נוסייד ג'וש" והותקף על ידי הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה (שחשוב לציין, הגיעו מאוחר לתנועת הסולידריות הפלסטינית, אך מאז שיתפה חלק גדול ממנה).

זה היה, ונשאר, אנטישמי. אבל זה בקושי עמדת המפלגה הדמוקרטית. להיפך, השמאל הקשה קורא כעת "קמאלה, קמאלה, אתה לא יכול להסתתר, אנחנו לא נצביע בעד רצח עם" בעצרות האריס.

אם הבחירה במושל וולץ הייתה באמת ניסיון להתחנף לשוליים השמאליים ביותר של המפלגה – "חמאס האריס כופף את הברך לרדיקלים אנטישמים ואנטי-ישראליים בשמאל על ידי קפיצת מדרגה של שפירו", במילותיו של יועץ טראמפ אלמוני – זה בהחלט נִכשָׁל.

לאותו מאמר, אגב, התייחס אלן דרשוביץ' (ופירש אותו לא נכון) בפודקאסט שלו, שבו תוארתי כאומר "תודה לאל שיהודי לא נבחר להיות סגן נשיא, כי אם יהודי ייבחר, ​​זה היה להוציא את כל האנטישמים החוצה וזה יהפוך את המדינה לאנטישמית עוד יותר. לא ככה נלחמים באנטישמיות. אתה נלחם בזה על ידי מאבק בו, לא על ידי כניעה לתוכו."

אני, כמובן, מסכים עם המאבק באנטישמיות. הנקודה שלי הייתה שהאנטישמיות שתזמין מועמדות שפירו – ברובה המכריע מהימין, לא מהשמאל – תהווה הסחת דעת לקמפיין האריס ועוד נטל ליהודים אמריקאים לשאת בשנה מאתגרת זו. לא, כמובן, שהאריס "נכנע" לאנטישמיות, או שיהודים אמריקאים צריכים לעשות זאת.

לפחות אני בחברה טובה בפירוש שגוי. כמו כן, הרב דוד וולפה מתח ביקורת על הקמפיין נגד שפירו, הצהרה, "אם לוולץ ולשפירא יש יחס זהה לישראל ויש מאמץ מרוכז ומוצלח לטרפד את שפירו, זה בגלל שהרשות לא חשובה או בגלל שהוא יהודי. אתה מוזמן לבחור בכל מקרה". ההערה הזו הופצה אז בהרחבה כמתחרה את האריס עצמה (לתדהמתם של הליברלים ולשמחתם של השמרנים) שגרמה לוולפה להבהיר למה הוא התכוון: "אני לא יודע למה קמאלה האריס החליטה; קיומו של הקמפיין עצמו, הניזון מהאידיאולוגיה שבה נלחמתי בשנה שעברה בהרווארד, מבשר רעות".

שלא כמו דונלד טראמפ, קמאלה האריס לא מטפלת בשוליים הקיצונים של מפלגתה – וזו הסיבה שהקיצוניים קוראים לה כעת בעצרות.

כל הניצול הזה של אנטישמיות מזיק מאוד.

ראשית, זה מוזיל את המונח, מה שהופך אותו כמעט חסר משמעות. כאשר הליגה נגד השמצה מגדירה מחדש את המונח 'אנטישמיות' כך שתכלול כל מחאה אנטי-ציונית, הנתונים שלה – שבעבר היו ההתייחסות הסמכותית למעקב אחר קנאות מזיקה זו – הופכים כעת ללא אמינים. כאשר משתמשים במילה בכל פעם שמישהו אומר או עושה משהו שלאומן ישראלי לא אוהב, היא הופכת לעוד מונח פוליטי חסר משמעות, כמו 'התעורר' – או, בחלק מהשימושים הליברליים לרעה במונח, 'פשיסטים'.

חשוב מכך, ועוד יהיה לי מה לומר על כך בטור עתידי, אופורטוניסטים פוליטיים ואפילו כמה מנהיגים יהודים בעלי כוונות טובות פוגעים בקהילה שלנו בטראומה. אני לא משתמש במילה בקלות ('טראומה' היא עוד מילה שמשמעותה מדללת בזמן האחרון). נפגשתי עם רבנים רבים ומנהיגים יהודים המייעצים לבני נוער מבוהלים ולסטודנטים, שאומרים להם שהאנטישמיות נמצאת בכל מקום ונמצאת בכל מקום, וכאשר הם נתקלים בה בעצמם, אינם מוכנים להתמודד איתה. נפגשתי עם הורים שיש להם תפיסה מעוותת בטירוף של קמפוסים בקולג', שבהם, למעשה, ההפגנות היו הרבה יותר קטנות וסטודנטים הרבה פחות קיצוניים ממה שסיקור תקשורתי ושיח קהילתי הפכו אותם להיות.

ועכשיו, נאמר לנו, המפלגה הדמוקרטית הוכרעה על ידי אנטישמים, כאילו חלק קטן מהשוליים השמאליים הקיצונים – שוב, נדחה במפורש על ידי ההנהגה – מייצג את המפלגה שרוב היהודים קשורים אליה. (למרבה האירוניה, כמובן, המפלגה הרפובליקנית יש ל הוכרע על ידי לאומנים נוצריים.)

כפי שציינתי בהתחלה, רבים מהמפיצים את הפחד הזה עושים זאת בתום לב, כי הם עצמם מפחדים. להם הייתי אומר: בבקשה, עצרו לפני שתחזרו על שמועה; בבקשה, בדוק כדי לראות איך אתה מרגיש לפני שתגיב; בבקשה, שקול את ההשפעות שיש להפצת פחד על אנשים אחרים.

אבל רבים אחרים מנצלים אותנו למטרותיהם, החל מהנציגה אליז סטפניק בדצמבר ועד לסנטור ואנס השבוע. הם מנשקים את הצער שלנו כדי לתקוף את ההשכלה הגבוהה. הם מערבבים בין אנטישמיות אמיתית לבין אי הסכמה פוליטית. וברגע שבו המדינה היהודית נמצאת תחת איום בהתקפה קרובה של אויביה, הם מבעירים את חששותינו לנצח בבחירות. ולהם הייתי אומר: תתביישו.