במשפטי הפתיחה לרומן מציין המחבר את המחוזות השונים אליהם מוביל אותנו הרומן:

“חלבּ חדר הורתי, קהיר עיר לידתי, בית מזמיל ערש תמימותי, נפח הבוערת כאבי וטוהר אמונתי.

סובב סובב הקולמוס ועל חלב שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטהו כרצוני אבל הוא הולך לו על פי דרכו לקהיר שבמצרים. שב אני ומטהו על צידו והוא לנפח שבגולן הוא מתפרץ….”

יש במילים נוקבות אלו ביטוי עמוק לחוויית הכתיבה, בה משתף אותנו המחבר, חוויה המובילה את הכותב למחוזות שונים ורחוקים זה מזה, לעיתים נגד רצונו ובלי שהתכוון לכתוב עליהם מלכתחילה. תחילתו של הרומן היא במעברת בית מזמיל [לימים קריית-יובל בירושלים], אליה הגיע הילד הקטן עם עליית משפחתו מקהיר לישראל. “עולה חדש ממצרים, כך קראו לי כולם. כבר שנתיים אני בארץ ועדיין עולה חדש. לא ידעתי אז שעוד שנים הרבה אהיה עולה חדש. אולי תמיד אהיה עולה חדש, כל ימי.” [עמ’11].

למי שציפה לאחר ווידוי זה לביטויים של ניכור ומרירות [כמו תיאורים רבים בספרות הארץ-ישראלית], נכונה הפתעה. גיבורו של הרומן, הילד- הנער- בחור הישיבה- החיל, הוא עולה חדש המתמזג עם סביבתו בלי לאבד את ייחודו המשפחתי, העדתי והתרבותי. ועל אף הקשיים והפערים, הוא אדם שמח ומאושר, “ילד בן שמונה הייתי, מהלך בשכונת בית מזמיל בירושלים, שמח וטוב לב” [עמ’ 11].

מהם מקורות השמחה? מה מבדיל בינו ובין ילדים אחרים, עולים חדשים, החשים תסכול ועצב?

התשובה ניתנת לאורך הרומן בתיאורים יפהפיים של חיי המשפחה, של עושר תרבותי, של ספרים, תפילות ופיוטים הממלאים את עולמו: השיעורים בתנ”ך מפי הדוד במועדון תקוותנו שבמעברה, ההליכה המשפחתית בשבת אחרי התפילה מצריף בית הכנסת אל הבית שבהר, דרך חתחתים שכולה שמחה של משפחה מלוכדת, סבא, אבא, אחים ודודים, העושר הרוחני שבו נוגעים זה בזה חידות באבן עזרא, ניתוח סולמות הניגון שבתפילת החזן, קושיות על הרמב”ן וסיפורים על יהודי פורטוגל. בעולם הרוחני, התרבותי והמשפחתי בו גדל הילד העולה החדש אין מקום לרגשות עצבות וזרות, וגם לא לקנאה באחרים או לגעגועים אל הבית הגדול והמפואר בקהיר, עליו שמע מפי אימו, בית שרבנים ומנהיגים ציוניים התארחו בו, “ציורי שמן מקוריים בצבעים עזים נתלו בו על הקירות, שטיח פרסי מפליא ביופיו כיסה את הרצפה…”. [עמ’ 53].

אל החוויה המשפחתית והרוחנית העשירה יש להוסיף את השפעתם החינוכית של מורים ומחנכים בהם נפגש הילד בבית הספר “ישורון” בבית מזמיל, ביניהם סגן המנהל יעקב כהן המבין לנפשם של ילדי בית מזמיל ויודע לעטוף אותם באהבה ובחום, ודמותו מאירת הפנים של הרב אריה בינה בישיבת נתיב מאיר. ומעל כל אלה מרחפת ברומן האהבה המיוחדת לארץ ישראל וההכרה בקדושתה, “אוירה של ארץ ישראל מחכים, אויר של ירושלים קדושה יש בו, ואוירה של צפת טהור….דומה צופה היא צפת תמיד ברוח הקודש” [עמ’23].

אכן, כמו שהבטיחה פתיחת הרומן, קולמוסו של הכותב מוביל את הקורא מחלב לקהיר, לבית מזמיל , לנפח שברמת הגולן, לפלוגת הטנקים החונה במובלעת הסורית מול עמדות האויב, ובכולם מהדהדים קטעי תפילה ופיוטים עתיקים ו”אל מסתתר בשפריר חביון” מתחבר בכוח האהבה לעם ולארץ עם שירי חלוצים:

“הורה, הורה, דברי שיר,

בהריך אור מאיר,

כי עוד נמשכת השרשרת.”