בזמן השיח בין הקב”ה לאדם וחוה מזהירם הקב”ה לגבי עץ הדעת “כי ביום אוכלך ממנו מות תמות” אך לאחר המעשה הם מגורשים מגן עדן ומקבלים עונשים נוספים אך עדיין אין זו מיתה. מדוע?

כמו כן היחס של הקב”ה כלפי אדם וחווה מאד נוקשה גם אם לא גזר עליהם מיתה ובהשוואה לחטאו של קיין, למרות העונשים “ארור אתה” ו”נע ונד תיהיה בארץ” הקב”ה מראה דאגה לחייו והגנה עליו כפי שנאמר “לכן כל הורג קיין שבעתיים יוקם” ואין רואים הגנה זו לאחר הגירוש מגן עדן של אדם וחווה.

נבדוק את התפתחות העינינים בכל מקרה. ה’ מזהיר את אדם וחווה לא לאכול מעץ הדעת, אדם וחווה אוכלים בעקבות הסתת הנחש מהעץ ומתחיל דו שיח בין ה’ והאדם. הקב”ה שואל “איכה” ואדם משיב “את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנוכי” במפתיע האדם אינו עונה ” את קולך שמעתי בגן ואירא כי חטאתי”- הוא אינו מודה בטעותו. ובהמשך הקב”ה שואל “המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת” ? אדם אינו מודה ומעביר את האחריות לאישה” האישה אשר נתתי עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל”. בשתי התשובות של אדם לה’ אנו רואים אי לקיחת אחריות והתחמקות מאחריות אישית של אדם.

ה’ פונה אל האישה “מה זאת עשית? והאישה מאשימה את הנחש ” הנחש הישיאני ואוכל” גם האישה בורחת מאחריות. הפעם הקב”ה פונה אל הנחש ומאשימו ללא שאלות.

נבדוק כעת את העונשים-

עונשו של הנחש מיידי- אין מאפשרים לו להודות במעשיו וכמו שרש”י אומר “למסית אין הזדמנות לחזרה בתשובה וכן ביומא פ”ז נאמר “כל המחטיא את הרבים איו מספקים בידו לעשות תשובה” נזכור זאת כשנבדוק את מעשיו של קיין.

עונשם של חווה ואדם אינו מיידי – הקב”ה מאפשר להם תשובה אך הם אינם בוחרים בכך ולכן ניתן לראות בעונשם מידה כנגד מידה. חווה לא לקחה אחריות על מעשיה ולכן הקב”ה שולל ממנה אחריות לעתיד “והוא ימשול בך” את משוללת אחריות ובעלך שולט בך. ואצל אדם- כיוון שסירבת לקחת אחריות על מעשיך נענישך בכך שמעכשיו ועד עולם אתה ורק אתה אחראי לאכות חייך, לפרנסתך ולמחייתך- אם קודם בגן עדן הק”בה נתן לך את כל צרכיך למחייתך, מעתה ועד עולם אתה אחראי לכך- וללא עבודה קשה לא תצלח ידך. בנוסף לכך ניתן לראות עליונות של אדם כלפי האישה אך ניתן לומר שזו גם אחריות נוספת שכן האדם אחראי עכשיו לצרכיה של האישה ועליו גם לדאוג לה.

על פי רב שמשון רפאל הירש הקב”ה אמר אומר לאדם “ארורה האדמה בעבורך” אבל לא ארור אתה! האדם לא קיבל קללה רק עונש ולכן תפקידו בעולם נשאר כמו שהיה רק התנאים הפכו קשים יותר. האדם עדיין מצווה “וכבשוה” אך אחרי החטא התנאים קשים יותר והעונש יצר תלות של האמונה בה’ והתנהגות האדם לבין פריון האדמה. ניתן לראות בכך תשובה מדוע לא גזר ה’ מיתה על האדם כי רצה בהמשך קיום האדם אבל באדם טוב יותר ולכן ניתנת לאדם הזדמנות נוספת לתקן עצמו בעולם.

כשבאים לחקור את חטאו של קין – הרי קיין הרג את אחיו, הקב”ה שעה למנחתו של הבל ולא של קיין ובכך התעוררה אצל קיין הקנאה-“ויחר לקיין ויפלו פניו”

לאחר החטא ה’ פונה לקיין בציניות ושואל “אי הבל אחיך” וקיין משיב “השומר אחי אנוכי?” ה’ פונה לקיין שוב ומפרט את העונשים “ארור אתה” ו”נע ונד תיהיה בארץ” קיין משיב “גדול עווני מנשא” וה’ כביכול משנה את יחסו ולמרות העונש של נע ונד מבטיח לקיין ש”כל הורג קיין שבעתיים יוקם” כך שחייו יהיו מוגנים למרות הנדידה.

במידה מסוימת אפשר לראות פה הכרה בחטא אשר על פי הרמב”ם זהו השלב הראשון בעשיית תשובה. השלב השני הינו חרטה ואנו רואים כי קיין מביע אותה (אמנם רק אחרי שהוא מודע לגודל עונשו) אך נדון אותו לכף זכות- האם עדיין תמוה שה’ משנה את יחסו כלפי קיין למרות הרצח??

לסיכום ניתן לומר כי ה’ אינו רוצה בהשמדת האדם אלא בשיפור דרכיו “כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחייה”. לכן ניתנת לאדם הזדמנות להמשך קיומו אבל בתנאים שיוצרים תלות בין התנהגותו לבין חייו. אם תיהיה אדם מאמין האדמה תיתן פריה ואם לאו לאו.

לגבי הדאגה לקיין ויחסו של הקב”ה וכן את כעסו כלפי אדם וחווה – אנו רואים את החשיבות של לקיחת אחריות על מעשים וחזרה בתשובה. לפני חטא אדם וחווה ה’ מזהיר את האדם לגבי עץ הדעת “לבלתי אכול ממנו” ובכל זאת אדם מפר את אמונו של הקב”ה בו, לעומת זאת קיין אולי לא ידע מהם יחסים נורמליים בין אדם לחברו אבל ברגע שהוכח ע”י ה’, מביע חרטה ורצון לחזור בתשובה.