באמצע מאי, בית הכנסת בעיר רואן שבצפון צרפת היה מקום לניסיון הצתה. השריפה כובתה לפני שהספיקה להתפשט, בעוד החשוד החמוש, צעיר אזרח אלג'יראי, נורה ונהרג על ידי המשטרה. ראש עיריית העיר ציין כי הפיגוע כוון לא רק נגד הקהילה היהודית, אלא כל העיר. "כולנו בהלם", הוא מוּצהָר.

בסוף השבוע האחרון, אותו סנטימנט הובע על ידי נציגים נבחרים בקצה הדרומי של צרפת. בשבת בבוקר, צעיר אלג'יראי אחר פוצץ מטען חבלה קטן מחוץ לבית הכנסת בלה גרנד מוט, עיירת נופש ופנסיה על חוף הים התיכון. הפיצוץ הצית שתי מכוניות שחנו ממש מחוץ לבית הכנסת, אך לא הגיעו לבניין, שבו השירותים היו אמורים להתחיל בעוד 30 דקות. כמה שעות לאחר מכן הגיע למקום ממלא מקום ראש הממשלה גבריאל עטל. מוקף בפקידי ציבור לובשים את האבנט המשולש של הרפובליקה הצרפתית, אטל בכוח הכריז ש"מתקפה על יהודי צרפתי היא התקפה על כל הצרפתים".

הנקודה של אטל נכונה באשר היא. תקריות אנטישמיות אלו והן קשורות אליהן – כמעט 900 התרחשו מאז ינואר, מה שמגמד את 304 התקריות שהתרחשו באותה תקופה ב-2023 – מכוונים בעקיפין לערכים החילוניים ולמוסדות הדמוקרטיים של צרפת הרפובליקנית. אבל גם הנקודה של ראש הממשלה אינה מרחיקה לכת. אמנם הצהרותיו כנות וחזקות, אך אינן מספיקות ליהודים הצרפתים הרבים, שכמו הצעיר הפריזאי שהתראיין לעיתונאי, הודה שכשהוא "הולך לבית הכנסת, זה עם קשר בבטן".

אבל רוב הצרפתים לא לוקחים את ההתקפות האלה – ובכן, איך אנחנו יכולים לשים את זה? – הם לא לוקחים אותם אִישִׁית. רוב הצרפתים הולכים לכנסייה, או לצורך העניין לקצב ולאופה, בלי הבטן קשורה בקשרים.

אבל קשירת בטן אינה התפתחות לאחרונה עבור יהודי צרפת. מעצרו של החשוד במתקפת הטרור בשבת בעיר נים, מרחק קצר מלה גרנד-מוטה, משמש כתזכורת לכך שהקהילות היהודיות במחוזות צרפת הן חלק מהותי מההיסטוריה ומהמרקם של היהדות הצרפתית. למרבה האמירה, היה זה בפיסווין, הרובע בעל השם הראוי בקצה נים, שבו מגדלים רבי קומות רקובים ועגומים מזדקרים לשמים, התגלה החשוד על ידי המשטרה, שלאחר שפצעה אותו בחילופי אש, עצרה והובילה אותו. ללכת לבית חולים.

ירי אינו נדיר בפיסווין. הרובע העגום הזה, המאוכלס כמעט כולו במהגרים, חוקיים ולא חוקיים, מצפון אפריקה, הפך ל- שְׂדֵה קְרָב בין כנופיות סמים יריבות. לפני כמעט שנה בדיוק נפצע נער בן 14 מכדור תועה; למחרת, ילד בן 10 נהרג מכדור נוסף.

לא שונה מהדמוגרפיה המשתנה בערים אמריקאיות במהלך המחצית השנייה של שנות ה-20ה' המאה, פיסווין היה במקור ביתה של קבוצה אחרת של מהגרים. עם סיום המלחמה הקולוניאלית של צרפת באלג'יריה ב-1962, כמעט מיליון אלג'יראים צרפתים – הידועים בשם פייד-נוארים – עזבו את בתיהם והתיישבו בצרפת, בעיקר לאורך חוף הים התיכון. הצטרפו ליציאת מצרים זו יותר מ-120,000 יהודים ספרדים שנוכחותם בשטח זה של צפון אפריקה, בניגוד לזה של המתיישבים הצרפתים האחרונים, נמשכה מאות שנים אחורה. גם הם התיישבו מחדש בפרברים שנבנו בחיפזון כמו רובע פיסווין של נים, שהיו פחות בתים לאוצר מאשר להחזיק מרכזים שיכילו את גל הגאות הזה של האנושות.

במקרה של נים, כבר הייתה קהילה יהודית קטנה אך חשובה בת כמה מאות. שורשיהן של רבות מהמשפחות הללו חפרו עמוק כמו בימי הביניים, שם חיו אבותיהם תחת חסותו של האפיפיור – או ליתר דיוק, אחד האפיפיורים – בתקופת הפילוג האפיפיורי. בין החברים המהוללים יותר בקהילה זו היו ברנרד לאזאר, המשורר האנרכיסטי שהפך לאחד ממגיניו המובילים של אלפרד דרייפוס, ואדולף קרמי, שר המשפטים שב-1870 חיבר את הצעת החוק שהפכה את יהודי אלג'יריה לאזרחים צרפתים.

באופן טראגי, חוק Crémieux לא הרחיב אזרחות גם לאוכלוסיות הערביות והברבריות של אלג'יריה הצרפתית. כך הוא הפך לאחד מהגורמים הרבים שהובילו בסופו של דבר למלחמת העצמאות של אלג'יריה וליציאתו הגדולה של פייד נוארכולל הקהילה היהודית הספרדית, לצרפת. מקומות כמו פיסווין היו, למעשה, תחנות ביניים. היהודים הספרדים שהגיעו זה מכבר נשארו בפרברים הללו, שהיו בנויים בצורה גרועה ותחבורה ציבורית גרועה, רק עד שהיו להם האמצעים לעבור לשכונות פחות מבודדות ומשולבות יותר. את מקומם תפס גל נוסף של מהגרים, רובם מוסלמים ובעיקר מאזור המגרב באפריקה, שנמשך מהסיכוי לחיים טובים יותר.

באופן טראגי לא פחות, ההבטחה לחיים כאלה מעולם לא התממשה עבור צאצאיהם של מהגרים אלה. יותר מ-70% מתושבי פיסווין חיים מתחת לקו העוני, עובדה אכזרית ומייאשת שמסבירה במידה רבה מדוע פורחות כאן כנופיות סמים וכתות איסלאמיסטיות קיצוניות. נראה כי המניעים של אל חוסיין ק', החשוד בפיגוע בבית הכנסת, הם הצלבה של שתי המגמות העגומות הללו. בראיון זמן קצר לאחר הפיגוע הכריז רקטור המסגד בפיסווין כי החשוד, שהגיע לעיתים קרובות בהשפעת סמים, גורש מהבניין שנתיים קודם לכן.

עם זאת, נראה כי ההתקפות על בתי הכנסת רואן ולה גרנד-מוט מסמנים, ככותרת ב לה מונד הכריז, "נקודת מפנה" בטיפוס הבלתי נמנע לכאורה של מעשים אנטישמיים בצרפת. המטרה היא כבר לא להטריד או לאיים על יהודי צרפת, העיתון נצפהאלא במקום זאת "להרוג אותם". כתוצאה מכך, הדבר עשוי בהחלט להוביל לנקודת מפנה טרגית נוספת: יציאה נוספת ליהודי צרפת, הפעם לישראל.