“היא ראתה את האנשים שחזרו משם כפופים ושותקים…נשארו רק הניגונים שנדדו משם לכאן…” [“בעד החלון” עמ’ 100].

צל השואה מרחף על הרומן ומלווה את גיבוריו שחלקם חוו אותה על בשרם וחלקם הגדול לא שרד. השואה טבועה בדמותה של רוזה, בהופעתה של הקוזינה המגיעה לבית קרוביה באישון לילה, ובוויכוחים המתנהלים סביב נושא השילומים מגרמניה. למרות כל אלה אין ברומן תיאורים ריאליסטיים של מה שהיה שם ויותר ממה שהוא מספר הוא שותק.

סימוכין לתגובה מאופקת בנושא, מצויה בסיפור “הסימן” ש.י עגנון, [“האש והעצים”]. “…לא עשיתי מספד על עירי…שאותו יום שנשמעה השמועה על העיר ועל הרוגיה ערב שבועות היה…” להפתעתו של הקורא המצפה לבטויי אבלות מגיב המספר בשתיקה: ” מה ייתן ומה יוסיף אם אספר לאדם מה שאירע את עירי…”[שם].

רובם של סיפורי השואה לא סופרו במשך עשרות שנים . הסכר נפרץ רק בדורנו. ועם זאת גם אני נמנעתי מלהרבות בתיאורים שכן אף אני רק נרמזתי ורמזתי. “