שמיטה ויובל טומנים בחובם רעיונות נשגבים של חלוקה מחדש של העושר. מאזני צדק ואבני צדק הם דוגמאות לעשיית הטוב והישר

איסור הכהן להיטמא לנפש “בעמיו” ולעומת זאת חובתו להיטמא למת באם מדובר ב”שארו הקרוב” אליו, מביא את יורם קימלמן, איש

“לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא”. (ויקרא י”ט, י”ז) כיצד ניתן לצוות על

מצד אחד מושת איסור על הכהנים לשתות יין ושכר בבואם אל הקודש. מצד שני ליין ולשיכר היה שמור מקום של

יורם קימלמן, איש קיבוץ סעד, לא מפספס שום זווית סוציאליסטית שניתן ללמוד מפרשיות השבוע: כל עבודה מכבדת את בעליה –

הרב צבי רימון מנתח את הדומה והשונה בפתיחה ובסיום של ספר ויקרא – הפסוקים הממסגרים את הספר: מ”אוהל מועד” ועד

ספר שמות מסתיים בסיפור סיומה של מלאכת המשכן. רגע סיום מלאכת המשכן אשר אמור להיות רגע השיא של המלאכה, נראה

“ויכס הענן… ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד…”. מה השתנה לפתע שהמנהיג שנכנס “אל תוך הערפל” מוגבל כעת מלהיכנס

במהלך איסוף התרומות למשכן מתעוררת תופעה משונה. בני ישראל רוצים לתרום יותר מידי למשכן ומשה מוציא צו “איש ואשה אל

מיהם עובדי העגל של ימינו? קל מאוד להטיח האשמה זו באחרים, ולטעון כי בוודאי אין מדובר בנו עצמנו. לא זו

פרשת השבוע פותחת את הפתח הגדול לקיומה של כהונה רוחנית, וזה חלק בלתי נפרד מהמבנה של עם בישראל – רק

קדושת המחנה וקדושת הכוהנים, קדושת היחיד וקדושת הציבור. קדושה של היתעלות כלפי מעלה וקדושה היורדת מהשכינה. יורם קימלמן איש סעד,