פרשת עקידת יצחק אותה קראנו ביום השני של ראש השנה מהווה עבורי ועבור משפחתי סמל. המסר של “וילכו שניהם יחדיו” שמופיע בפרשה הוא מוטו משפחתי שעל ברכיו חונכתי.

אני זוכר את הזיידי שלי, הרב אליהו ישראל פרידמן, יושב ביני לבין אבי, מחזיק את ידינו ומסביר כי הביטוי “וילכו שניהם יחדיו” מופיע פעמיים. לראשונה כשאברהם ויצחק נפרדים משני הנערים המלווים אותם, ובשניה לאחר שיצחק מבין מתשובתו של אברהם כי הוא הוא הקורבן המיועד.

הזיידי שלי הסביר לי כי החיים מלאי משברים והחוכמה היא לדעת לקיים את “וילכו שניהם יחדיו”, של אב ובנו, לא רק בתקופות רוגע אלה דווקא בעת משבר.

בקיץ האחרון עברה מדינת ישראל תקופת משבר. התנהגות החברה הישראלית בזמן מבצע “צוק איתן” הייתה מופת של “וילכו שניהם יחדיו”. גילויי האחדות, האחווה, הערבות ההדדית. כלפי חיילינו, כלפי תושבי הדרום ועוטף עזה בפרט. אזרחי ישראל מכל שכבות הציבור שטפו את בתי החולים לחבק את החיילים הפצועים, הציפו את שטחי הכינוס במזון ובמצרכים לחיילים. עטפו באהבה את משפחות החיילים בעזרה בכל מה שרק אפשר – בייביסיטר לילדים, ימי כיף למשפחות ואפילו זכור לי ילד כבן עשר שהציע למשפחות להוציא את הכלב לסיבוב במקום האבא שנמצא במילואים. באחדות הזו כמעט ואיש לא נותר בצד – חתן מחדרו וכלה מחופתה מצאו את הדרך לגילויי האחווה האלה.

הזיידי שלי לא הסתפק ב “וילכו שניהם יחדיו”. הוא המשיך והצביע על הפסוקים “ויקרא מלאך ה’ אברהם אברהם ויאמר הנני” והשווה ל “ויאמר ה’ אליו אברהם ויאמר הנני”. כשמלאך מדבר אליך זה דבר אחד אבל כשהקב”ה מדבר אליך אתה לא משתהה שיקרא לך בשמך פעמיים. עליך לענות מיד – “הנני”.

בדיוק כמו אברהם שנענה לקריאתו של הקב”ה, כך גם מאות אלפי חיילי סדיר ומילואים נענו לקריאת האומה באמירת “הנני” והתייצבו ללא שהות למלא את חובתם בידיעה שרב הסיכוי שלא יחזרו לביתם.

לא אחת אנחנו מלינים על “עמך ישראל”. אנחנו מדברים על הישראלי המכוער, שרודף אחרי הכסף, שדואג לעצמו. על הנוער שמנותק מערכים, ללא שורשים – ופתאום אתה נתקל בעוצמה הזו של הערבות ההדדית, של האהבה, של היופי הישראלי, של הערכים הנשגבים, הדאגה לזולת והחיבור העוצמתי לשורשים. כמילואימניק באירועים קודמים, כמו ההתגייסות למלחמת המפרץ ב 1991, בחומת מגן ובמלחמת לבנון השניה חזיתי על בשרי בנכונות הזו של חיילי המילואים לסכן את חייהם עבור הגנת המדינה. אחוזי ההתגייסות לא היו רק גבוהים – הם היו מעל ומעבר לכל הגיון. ביחידה בה שרתתי לאורך כל השנים, התייצבו 130 אחוזי גיוס. חיילים ששוחררו ממילואים שנים רבות לפני כן עלו על מדים, התייצבו ואמרו – “הנני”. הפעם, במבצע הנוכחי, חזיתי, בפעם הראשונה בעצם, בהתגייסות האזרחית – ונדהמתי.

האחדות הזו מתקשרת למסר נוסף שעולה מעקדת יצחק ושלפיו אני מנסה לחנך את ילדי. אברהם מצווה “קח את בנך, את יחידך”, אך אברהם מוסיף משלו – “וייקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו”. הרב סלובייצ’ק, בספרו “חמש דרשות”, מתייחס ליחסים שבין אברהם לנערים המלווים אותו שלפי המסורת הם אליעזר וישמעאל. אברהם אינו הולך להר המוריה לבד. הוא צועד ליעד עם כל מי ששותף אפילו רק לחלק מהדרך שלו. גם אנו כחלק מהחברה הישראלית לא נוותר על ההליכה המשותפת, על האחדות. נכון, לעיתים יש לומר “שבו לכם פה ואני והנער, נלכה ונשתחווה”. אסור לנו לוותר על האמת שלנו, על האמונה שלנו – אך באותה עוצמה אסור לנו לוותר על ה “ונשובה אליכם”.

בתפילות יום הכיפורים נכוון את ליבנו לאחדות לאומית של “וילכו שניהם יחדיו”, לדרגת שליחות של “הנני” ולתחושת מחויבות הדדית של “ונשובה אליכם”. ובמיוחד במיוחד, נכוון את ליבנו לאבינו שבשמיים שבניסיון הבא שינסה אותנו – במקום 73 העקודים על המזבח במבצע “צוק איתן” – נגיע למציאות של “אל תשלח את ידך אל הנער”.

גמר חתימה טובה ממני ומכל חברי מליאת המועצה הדתית.