“ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור הלא לכל שירייך אני כינור”.

נעמי שמר סיפרה כי מקור ההשראה שלה לשיר היה המדרש המספר על רבי עקיבא ורחל אישתו שהיו עניים מרודים שגרו במתבן ובכל בוקר היה רבי עקיבא פולה אניצי קש משערה של רחל אשתו ואומר לה: “אילו היה בידי הייתי מביא לך ירושלים של זהב”. לימים כשגדל בתורה וחזר לרחל אשתו לאחר שנים רבות של לימוד, העניק לה את תכשיט הזהב שעליו דיבר – תכשיט בצורת חומת ירושלים שנקרא “ירושלים של זהב”. סמל לאהבתם ונאמנותם זה לזה גם בזמני עוני מרוד וגם בזמן שהיו מרוחקים זה מזו בשנות הלימוד שלו.

“אך בבואי היום לשיר לך ולך לקשור כתרים” נעמי שמר, מבלי משים, ממשיכה לקשור את רבי עקיבא לשירה המופלא. “ולך לקשור כתרים” בדיוק כמו רבי עקיבא “קושר כתרי אותיות לתורה” כפי שנאמר עליו בתלמוד.

למה דווקא רבי עקיבא זוכה אצל נעמי שמר לאיזכור כפול? נראה לי שהסיבה היא הסיפור בגמרא על חבורת החכמים שעולים להר הבית ורואים את “הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו” התחילו הם לבכות ורבי עקיבא מצחק. כשנשאל מדוע הוא מצחק השיב שכשם שהתקיימה נבואת החורבן עכשיו הוא יודע שתתגשמנה גם נבואות הנחמה והבנין. רבי עקיבא רואה למרחוק את התגשמות נבואותיהם של זכריה וישעיהו: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה”.

הנאמנות הזו של רבי עקיבא לירושלים השרתה על נעמי שמר את המוזה לכתיבת השיר הנצחי הזה: “ירושלים של זהב”. שיר שכתבה לבקשת ראש העיר המיתולוגי של ירושלים – טדי קולק.

במוצאי יום העצמאות 1967, כחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, התקיימה בבנייני האומה בירושלים, אז עיר חצויה תחת איומי הלגיון הירדני, “פסטיבל הזמר והפזמון” בו התחרו מיטב הזמרים של התקופה. בסיום החלק התחרותי של הפסטיבל, עלתה לבמה נערה צעירה ולא מוכרת, שולי נתן, שנבחרה על ידי נעמי שמר לבצע את השיר שכתבה. איש אינו זוכר מי זכה בפסטיבל הזמר אך אין מי שאינו מכיר את “ירושלים של זהב”.

מילות השיר שיקפו את תקופת ימי ההמתנה שלפני המלחמה. תקופה של מתח, של חשש מפני “חורבן הבית השלישי”. איומי נאצר לזרוק את היהודים לים, חסימת מיצרי טיראן והתחמשות מאסיבית של הצבא הסורי השרו בארץ אווירה קשה מאוד שכללו בין היתר בדיחות שחורות בסגנון “האחרון שעוזב שיסגור את האור”. את האווירה הזו הטיבה נעמי שמר לבטא במילים:

 

איכה יבשו בורות המים כיכר השוק ריקה,

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע מייללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו.

 

באותו יום, יום העצמאות ה 19 למדינת ישראל, התכנס קהל גדול בישיבת “מרכז הרב” בירושלים והאזין לדרשתו של ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק. הרב פתח ואמר “חודשים ספורים לפני קום המדינה לפני 19 שנה, בכ”ט בנובמבר, עת האו”ם אישר את תוכנית החלוקה כל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתנו. אך אני לא יכלתי להצטרף לשימחה”. הרב הסביר כי תוכנית החלוקה חילקה את הארץ וקרעה מידנו את לב האומה. “איפה ירושלים שלנו? איפה חברון שלנו?” זעק הרב מנהמת ליבו.

כנבואה שמגשימה את עצמה, לא חלפו להן שבועות מספר וממלכת ירדן שממשלת ישראל שלחה אליה מסרים שלא להצטרף למעגל הלחימה, ממלכת ירדן זו תוקפת את מדינת ישראל ובתוך יומיים משחרר צה”ל את ירושלים, יהודה ושומרון מידי הלגיון הירדני.

יצחק רבין בנאום בכנסת לרגל יום ירושלים בשנת 1995, חודשים ספורים לפני הירצחו על ידי בן עוולה מתאר: “היה רגע אחד במלחמת ששת הימים שסימל את הניצחון הגדול. זה הרגע בו היגיעו ראשוני הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, אל אבני הכותל המערבי, נרגשים מסופת המעמד שכמותו לא היה וגם לא יחזור לעולם”.

“איש לא ביים את הרגע הזה” ממשיך רבין, ” איש לא תכנן אותו מראש, איש לא הכין אותו ואיש לא התכונן לקראתו, כאילו הייתה זו ההשגחה העליונה שכיוונה את המעמד כולו. הצנחנים הבוכים בקול ובכאב על חבריהם שנפלו בדרך, קולות ה “יתגדל ויתקדש שמיא רבא” ששמעו אבני הכותל אחרי תשע עשרה שנות דממה, דמעות האבל וקריאות השימחה ושירת התקווה”.

יצחק רבין מספר שלגבי זו הייתה סגירת מעגל. הוא, כמפקד חטיבת הראל שלחמה בחזית ירושלים במלחמת השיחרור, חזה על בשרו את חלוקת העיר. “לא הצלחנו אז לשחרר את העיר העתיקה” הוא ממשיך בנאומו “במשך שנים חיינו בתחושת כאב כי העיר חצויה, כי שריד מקדשנו נשבה בידי זרים. תשע עשרה שנה היו הדרכים אל הכותל שוממות, כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה”.

שיאו של הנאום שנשא רבין היה לגבי עתידה של ירושלים: “אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל” אומר רבין “יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אני מאמין שאין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אמרתי אתמול ואחזור על כך היום: אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי-עד”.

עם תום הקרבות ושחרור העיר העתיקה מתכנסת חטיבת הצנחנים במילואים, חטיבת “חוד החנית” משחררי ירושלים ופורצי התעלה, שהיה לי הכבוד לשרת בה במילואים עד לפני כשנה, עם תום הקרבות מתכנסת החטיבה בירושלים. אל מקום הכינוס מגיעה נחמה הנדל, הזמרת הידועה מלהקת הנח”ל ושרה לפניהם את “ירושלים של זהב” על שלושת הבתים המקוריים שכתבה נעמי שמר. האגדה מספרת שעם תום השיר המשיכו הצנחנים בבית רביעי שחיברו –

 

חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו.

 

בימים אלה בהם ישנם לחצים על ממשלת ישראל למסור את הריבונות בחלקים מירושלים לידי זרים, בימים שבהם יש המבקשים שנחזור למציאות בה הרב צבי יהודה זועק “איפה ירושלים שלנו? איפה חברון שלנו?” עלינו לענות בקול רם וברור “אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי-עד”.