בחנוכה צריך להאיר את ההארה. לאמור: התרגלנו כבר שעיקר העיסוק הציבורי שלנו הוא החושך. המאפיין המובהק ביותר של תופעה זו הוא התקשורת, שרוב מוחלט של הנושאים שהם היא עוסקת הם הצגת הביקורת, התחקיר, השלילה, הרפש, הצהוב. היא לא האשמה בכך, אלא היא המבטאת את מה שהציבור צורך, ואת מה שהוא רוצה לשמוע. חלק מזה נובע מהעובדה כי נעשינו כולנו ציניים וחשדניים, וכאמצעי הגנה אנו עוסקים בשלילה ולא מדברים בחיוב. המציג דברים באופן חיובי, המאמין לבני אדם, הפונה לחינוך ולא למשטר – נתפש בעיני הבריות כנאיבי, כתמים, כמתחסד, כבלתי רלוונטי, וכמי שלא מסוגל לקדם את פני העולם באמת.

הבעיה מורכבת הרבה יותר בשל העובדה שאכן בעולמנו אור וצל משמשים בעירבוביה, ו”יצר לב האדם רע מנעוריו” במקביל ל” אשר עשה הא-לוהים את האדם ישר”. אנו אכן חיים בעולם שקשה להבחין בו בין הטוב ובין הרע, וקשה לעמוד על המניעים והמוטיבציות של הבריות, כמו גם על כל הנסתר מעיני אדם. על כן, כאמצעי הגנה מקובל, בוחרים רבים להניח כי הכל שלילה, ולהטיל את חובת ההוכחה כי יש טוב בעולם על השני. רבים מבני אדם סוברים כי אם נניח שהכל רע, שכולם רמאים, שכל הפוליטיקאים דואגים רק לעצמם, כי הנושא ונותן עמנו מנסה להשיג דברים שלא ביושר וכדו’ -נישאר מוגנים ולא פגיעים, או לפחות לא מופתעים מהכישלון. השלילה היא אפוא אמצעי הגנה יעיל, וכאמור- יש בה גם מן האמת.

אלא שלמבט השחור יש מחיר כבד. המחיר בא לידי ביטוי ביחסים בין איש ורעהו; באי-היכולת להיפתח על השני; בהשקעה מתמדת באמצעי התגוננות במקום לחשוב על פיתוח העולם; ביצירת נבואות המגשימות את עצמן, והיחס השולל אל ה”אחר” אכן גורם לו להיות שלילי; באיבוד הרגישות המוסרית, שהרי אם להיות מוסרי משמעו להיות “פראיר” יבחרו רבים בהעדפת שלומם וטובתם על פני ההתנהגות האתית; בפניה מתמדת על מערכת הכוח -המשטרה, הפרקליטות וכדו’ – כדי להתמודד עם נושאי חיים מהותיים; בחיים מלאי ציניות וחוסר אמון; בתהליכים המובילים לייאוש, לתסכול, ולחוסר אונים; ועוד ועוד.

יש משהו בנרות החנוכה המסוגלים לשנות את המבט הזה. הנרות הקטנים – קודש הם; הם מדברים בשמם של קבוצת אנשים קטנה שהחליטה לעמוד בפני המציאות ולא להיכנע לה; הם מדברים בשמו של הזיכרון ההיסטורי, שהתמקד בזכרון החנוכה בנס פך השמן הקטן שהאיר את פני המציאות; הם מדברים בשמם של הגבורה הפנימית, והחוסן הרוחני; הם מדברים בשמם של המעטים מול הרבים, שלא הניחו את אנושיותם למרמס אלא פעלו כדי לגאול את המקדש ואת החברה משליטה מדכאת.

הנרות הללו יאירו את הצדדים החיוביים של המבט האנושי. ישיבו את האופטימיות, את ההכרה שניתן לתקן ולשנות, ויוציאו מהמחבוא את כל הצדדים החיוביים הקיימים בנפשות בני האדם. כשאנו כולנו נאיר ונשיב לעצמנו את האמון בעצמנו, בבני זוגנו, בחברה בה אנו חיים, במדינה אותה אנו בונים, וברוח האנושית בכללה – נוציא מן החושך לאור דברים רבים החבויים בנו. ואז גם נוכל להתייצב מול הצדדים החשוכים הקיימים במציאות הזו. אמונה זו היא שתוביל אותנו להתנהגות אתית ומוסרית; היא שתאפשר לנו לא לקבל את המציאות החברתית המכאיבה שאנו חיים בתוכה כאילוץ שלא ניתן להתייצב מול, אלא כאתגר לתיקון; היא שתאפשר לחדש את האמון ברוח האדם, בחרות, בחופש, בקדושתו של האדם, ובכל מה שעולה מתוך התבוננות על המציאות בעיניים מאירות של נרות קטנים המבטאים עולמות אין קץ.

הרב יובל שֶרְלוֹ הוא ראש ישיבת אורות שאול, ופעיל ציבורי בולט. חבר בארגון רבני צהר ובפורום תקנה, ובמסגרת עיסוקו באתיקה רפואית הוא מכהן בוועדות שונות של משרד הבריאות.‏