בבית הכנסת ביום שישי, דיברתי עם קבוצה של אנשים ואמרתי, על הבחירות, "יש לנו". למה התכוונתי: יש לנו אחד את השני. אבל רובם לא שמעו אותי כאומר, "יש לנו את זה" – כלומר, בהתחשב בפוליטיקה שלי ושל חלק גדול מהקהילה, שהדמוקרטים מחזיקים את זה בתיק. "וואו", אמר לי מישהו אחר כך. "אתה ממש בטוח בעצמך."

לא הייתי, והייתי צריך להיות אפילו פחות, מאז שהנשיא לשעבר דונלד טראמפ – הועמד פעמיים לדין, הורשע ב-34 סעיפי עבירות, נמצא אחראי להתעללות מינית – נבחר שוב לבית הלבן. אבל כשהתוצאות העגומות הגיעו בליל הבחירות, חשבתי על מה שאמרתי, ומה שמעו אותי אומר, ומה שהגעתי אליו הוא זה: הדרך היחידה שנעבור את זה היא עם כל אחד. אַחֵר.

מה שיבוא אחר כך יהיה, ככל הנראה, קשה מאוד. אם נסתכל על מדינות אחרות, כמו סלובקיה וישראל, אנו רואים שפוליטיקאים שהואשמו או הורשעו בפשעים, או שממשלותיהם הואשמו בשחיתות, החלו מיד לנסות לפרק את המערכת שעלולה להטיל עליהם דין וחשבון אם יורשו לחזור למשרד. אין סיבה לחשוב שטראמפ לא ינסה לעשות את אותו הדבר.

יותר ממחצית מחברי פרויקט 2025, תכנית אידיאולוגית לממשל טראמפ השני, עבדו עבור הממשל הראשון של טראמפ בתפקיד כלשהו. וכך, למרות המחאות של טראמפ על כך שלא היה לו שום קשר לזה, אנחנו יכולים להתנצל על הדאגה שחלק מזה עשוי להיות מאומץ, כמו החלק העוסק בהחדרת הלאומיות הנוצרית לממשלת ארה"ב.

אין סיבה לחשוב שגישה להפלות וזכויות רבייה באופן רחב יותר לא יהיו תחת מתקפה, פגיעה בחיי נשים ובחופש הדתי שלנו. אין גם סיבה לחשוב שחופש העיתונות והאסיפה, שתי אבני היסוד של הדמוקרטיה הליברלית שאפשרו ליהודי ארה"ב לפרוח בבטחה במדינה הזו, לא יותקף גם כן. זה עוד לפני שנגיע לכלכלה, שכלכלנים רבים הזהירו שטראמפ יעשה בה, להשתמש בשפת העם, לשבור, או לבריאות האדם, שכנראה לא תשתפר על ידי העמדת האנטי-וואקסר רוברט פ. קנדי ​​ג'וניור לאחראי על הבריאות שירותי אנוש.

אין זה אומר כיצד התוכניות של טראמפ, כפי שהן, יהפכו את המאבק בשינויי האקלים לקשה יותר.

מול כל זה, "יש לנו אחד את השני" נשמע קטן. אבל אני אחזור על זה לעצמי, שוב ושוב, עד שזה ירגיש גדול.

אני מתכוון לכך במיוחד עבור קהילות יהודיות: אנחנו יכולים, ונמצא, למצוא נחמה בתוך וברחבי המרחבים היהודיים הפרטיים שלנו. אני לא חושב שכולנו נסכים פתאום על המשמעות של אנטישמיות, מקרים מטרידים מאוד שאני מצפה שיעלו כשאדם שפולט אנטישמיות באופן קבוע יחזור לתפקיד. אבל אני כן מקווה שנעבוד יחד כדי לדבר נגד אנטישמיות כזו כשהיא מגיעה מהאדם החזק ביותר בעולם, מה שכן.

"העם היהודי כולו נחשב ערבים זה לזה", אומר שבועות 39א. אני מקווה שניקח שזה נכון. במדינה הזו, מול מנהיג חדש שבוודאי יתמרמר על רוב יהודי אמריקה על כך שלא תומכים בו, אנחנו מדברים אחד בעד השני.

ואני מתכוון לזה גם באופן כללי יותר, גם כשהנושאים אינם יהודיים במפורש.

"אם אני לא בשביל עצמי, מי בשבילי? אבל אם אני בשביל עצמי (בלבד), מה אני? ואם לא עכשיו, מתי?" אנחנו קוראים פנימה פרקי אבות. הגיע הזמן, עכשיו, לחשוב על תמיכה באחרים כעל תמיכה בעצמנו.

כשאנחנו דוחפים בחזרה לשנאת זרים, אנחנו דוחים את הרעיון שיש סוג אחד של אמריקאים. אנו מאשרים שלמדינה הזו יש מקום, פיזית ואידיאולוגית, להמון סוגים שונים של אנשים, כולל אותנו. כשאנחנו תורמים לקרנות ההפלות המקומיות שלנו – כמוני, מדי חודש – אנחנו מבינים שעזרה לאחרים לגשת להפלה שומרת על הגישה הרבייה קצת יותר חופשית וקצת יותר הוגנת לכולם. כשאנחנו מנסים לעשות משהו כדי לעצור את הדמוניזציה של טרנס. ילדים, אנחנו אומרים שאנחנו רוצים לחיות במדינה שבה כל הילדים נשארים להבין מי הם ולגדול עם ביטחון וביטחון.

יש לנו את זה? אין לי מושג. אני לא יודע איך המפלגה הדמוקרטית יכולה להתחיל לתקן את מה שחולף בה, או מה עשוי להיות עתיד הבחירות החופשיות וההוגנות שלנו, או אם נמשיך להחזיק אותן בכלל. אני לא יודע איך תיראה המדינה בעוד ארבע שנים עבור נשים, או ילדים בבתי ספר ממלכתיים, או מהגרים, או עבור יהודים.

אבל מה שאני כן יודע הוא שהתרופה היחידה לניכור היא קהילה. טראמפ הוא הנשיא הנבחר, ויש לנו אותנו. אנחנו כל מה שיש לנו.