הלכה חדשה של בית המשפט העליון מאפשרת לבתי הדין הרבניים לשלב בין חוקים שונים, ולכלוא סרבני גט לתקופות של למעלה מעשר שנים, וללא הגבלת זמן.

עד היום היו זקוקים בתי הדין לפנות לערוצים סבוכים במיוחד שעברו דרך היועץ המשפטי לממשלה, או דרך ערכאות גבוהות שונות, על מנת לאסור סרבן יותר מעשר שנים – תקופת הגג שמתיר החוק שיוחד לנושא. כעת קבע בית המשפט העליון, כי בסמכות בתי הדין הרבניים לשלב אכיפה של מספר חוקים, ולהותיר את הבעל הסרבן בכלא לתקופה בלתי מוגבלת.

אחרי עשר שנים, הסרבן ניסה לצאת

ההחלטה ניתנה במסגרת פרשת עגינות הנמשכת זה כבר כ-12 שנים: בני זוג יוצאי ברית המועצות שלהם ארבעה ילדים, עלו ארצה. האישה התגיירה והצטרפו לחסידות חב”ד, ובשנת 1995 החלו בהליך גירושין על רקע אלימות פיזית כלפי האישה. בשנת 2000 החליט בית הדין הרבני האזורי כי על הבעל לתת גט לאשתו – ומיד.

הבעל סירב ונאסר לתקופות שונות, שבמרכזן נאסר לעשר שנים, מכוח “חוק קיום פסקי דין של גירושין”, המאפשר לאסור סרבן גט לתקופה של עד 10 שנים. כשהתקרב תום העשור לשבתו של במאסר, פנתה האישה בבקשה להטיל עליו מאסר נוסף, מכוח חוק כפיית ציות, המסמיך את בית הדין להחיל את פקודת ביזיון בית המשפט.

ביוני 2011 קיבל ביה”ד האזורי את הבקשה, וקבע כי עם תום מאסרו של הבעל מכוח חוק קיום פסקי דין, ייאסר לתקופה בלתי מוגבלת עד שיסכים לתת גט, וזאת מכוח חוק כפיית ציות. בהתאם לחוק, הועברה החלטת ביה”ד לאישורה של נשיאת בית המשפט העליון דאז, השופטת דורית בייניש, שאישרה את פסיקת ביה”ד האזורי. גם ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול בעניין, נדחה.

המטרה: להוסיף סנקציות על סרבנים

במהלך השנה שעברה ערער הבעל לבית המשפט העליון, וטען כי לבית הדין אין סמכות להורות על מאסרו מכוח “חוק כפיית ציות”, שכן מרגע שנחקק “חוק קיום פסקי דין של גירושין”, העוסק ספציפית בנושא של אכיפת מתן גט, ובהיותו מאוחר לחוק כפיית ציות – הרי שהוא הכלי היחיד העומד לרשות בתי הדין בבואם לכפות מתן גט, כך שההוראות המצויות בחוקים שקדמו לו אינן תקפות. הבעל הוסיף וטען כי בית הדין יכול לאסור אותו לתקופה קצובה של עד עשר שנים בלבד, כפי שמאפשר חוק קיום פסקי דין.

מנגד טענה האישה באמצעות עו”ד שרה מרקוביץ’ ועו”ד ד”ר אביעד הכהן, כי חוק קיום פסקי דין לא בא להחליף חוקים אחרים, וכי מטרתו להוסיף לבית הדין סמכויות לאכיפת סרבני גט, ולא לגרוע מסמכויותיהם.

העתירה נדונה בהרכב של שלושה שופטים: הנשיא אשר גרוניס, השופטת אסתר חיות והשופט צבי זילברטל. אתמול (יום א’)

נתן ההרכב את החלטתו, וקבע כי חוק קיום פסקי דין לא מבטל חוקים קודמים, וכי מטרתו להוסיף סנקציות, ולא לבטל סנקציות קיימות מכוח חוקים אלה.

השופט זילברטל הבהיר כי הרעיון העומד בבסיס החוק הוא לתת כלים נוספים לבית הדין, כדי לכפות ציות על סרבני גט, וציין כי לצד חוק “כפיית ציות” יכולים לעמוד לרשות בתי הדין הרבניים אמצעי אכיפה נוספים. השופטים גם דחו טענות נוספות של הבעל הסרבן, ואישרו את מאסרו.

תנועת האישה הדתית-לאומית “אמונה”, הצטרפה להליך לצד ויצ”ו ונעמ”ת בשלב הערעור לעליון, כ”ידיד” בית המשפט. יו”ר “אמונה” ליאורה מינקה, בירכה היום על ההחלטה, ואמרה כי “בית המשפט השכיל לאמץ את הגישה הערכית של המדרש (תנחומא): “כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים”. האיש הזה כלא את עצמו, והוא גם זה שיכול לשחרר את עצמו, אם ובכל רגע שירצה. בינתיים הוא מאמלל את אשתו ואת משפחתו”.

סגן שר הדתות, הרב אלי בן-דהן (“הבית היהודי”), לשעבר מנכ”ל בתי הדין הרבניים, אמר בתגובה להכרעת בית המשפט כי הוא מברך את השופטים על פסיקתם, אולם הוסיף כי “מחובתי להדגיש כי פסק הדין הוא צעד חקיקתי ראשון שיסייע בהתרת עגונות, וראוי שיצטרף לחוקים נוספים: החוק להחמרת הענישה על סרבני גט והחוק להסגרת סרבני גט שנמלטו”.