דומה שמאז ומעולם למין האנושי היה עניין ועסק רב עם בגדים. גם פרשתנו הקדישה לעניין הבגדים לא מעט תשומת לב, בתארה את בגדי הכהן הגדול. ועל כן אבקש למשוך חוט אחד ממסכת גדולה זו הנמתחת מאדם הראשון ועד אדם האחרון (בתקווה שלא יפרם…)

ארחיק את עדותי עד אליהו הנביא. “סמלו המסחרי” של הנביא הגדול היה אדרת שיער. כך הוא מזוהה ע”י רואיו “וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא” (מלכים ב, א, ח. הכוונה לבעל-אדרת-שער) באמצעות השלכת אדרת השיער, אליהו גייס את אלישע תלמידו – “וַיַּעֲבר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּו אֵלָיו… וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ.” (מל”א יט,יט) ואותה אדרת שהופיע “במערכה הראשונה” חוזרת ב”מערכה האחרונה” של אליהו על פני האדמה טרם הסתלקותו: “וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.” (מל”ב ב, ח) והוא מותיר אותה מאחוריו,עם עלייתו השמימה ברכב האש – “וַיָּרֶם אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו;..” (שם, יג). אלישע מרים את אדרת רבו ובכך מבטא את הבחרו לממשיך דרכו: “וַיִּקַּח אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר-נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֹּאמַר, אַיֵּה ה’ אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ; אַף-הוּא וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר, אֱלִישָׁע.” (שם, יד) אולם לימים אותה אדרת שיער, שאליהו הוריש לאלישע קבלה “חיים” משל עצמה. נביאי שקר עטו על עצמם אדרת שיער, על מנת להטעות את בני האדם ולהעמיד פנים, שהם נביאי אמת כאליהו . כך עולה מדברי הנביא זכריה (י”ג, ד): “וְהָיָה בַּיּום הַהוּא יֵבשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְינו בְּהִנָּבְאתו וְלא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ”. כמה מאות שנים מאוחר יותר אנו מתוודעים אל אחד מאותם נביאי שקר. שמו היה יוחנן המטביל, שקבע את אתר הטבילה שלו ממש באותה נקודה על הירדן ליד יריחו, המקום בו חצו אליהו ואלישע את הירדן. אותו יוחנן עוטה על עצמו אדרת שיער על מנת להעצים את הרושם אותו רצה ליצור בעיני העם של מעין אליהו הנביא הנשלח ע”י אלוקיו למשוח את אותו משיח שקר ידוע.

אדרת השיער היא דוגמה כיצד בגדים, שבשעת גדולתם היו סמל מלא תוכן לנביא האמת הגדול, התרוקנו מתוכנם והפכו להיות רק כסות וקליפה חיצונית, שנועדה ליצור רושם על הבריות, אך חסרה התוך הפנימי, את נבואת האמת. הפרשה מתארת באופן מפורט את בגדי הכהן הגדול מלאי ההוד וההדר. אולם גם גורלם של אותם בגדים לא שפר עליהם. הנביא זכריה, נביא הבית השני, מתאר במראה נבואה את דמותו של הכהן הגדול יהושע בן יהוצדק “וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ.(ג,ג) קול ה’ מורה לו “וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת.” הבבלי תמה, וכי יעלה על הדעת שהכהן הגדול לבש בגדים צואים? אלא בוודאי לעיני בשר היו בגדיו בגדי כהן גדול, אולם בעיניים רוחניות הם נראו כבגדים מטונפים בצואה. ומדוע? הבבלי עונה: “אמר רב פפא שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן, שנאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים…” (סנהדרין צג א) גם בספר עזרא מתואר חטא בניו: “וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יוצדק ואחריו מעשיה ואליעזר ויריב וגדליה…” (שם י יח). אצל יהושע עוד היה תיקון לבגדים (לאחר שהבנים גירשו את אותן נשים לא ראויות) אולם רבים מלובשי הבגדים, הכוהנים הגדולים של בית שני לא היו ראויים לבגדיהם. כך מופיע בתלמוד בבלי: “ושנות רשעים תקצרנה – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום – מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו” (יומא ט ע”א).

דומני שממש כמו על מוצרים נוספים, גם על בגדים צריך להצמיד סימן אזהרה לציבור, בגדים עשויים להפוך לחיצוניות נבובה. “הבגד עושה את האדם” הוא משפט מטעה, שאינו עומד במבחן המציאות. רק ‘האדם הוא העושה את הבגד’. ולכן קצין, כהן, רופא, שופט, רב וכדו’ היו ראויים לבגדיכם!