השבוע נפתחה תערוכת היחיד הראשונה של מיכל בלאוגרנד בבית מתן השרון. מיכל תלמידה קבועה בבית מת”ן, מצאה בבית מת”ן את המקום המתאים להציג את ציוריה השופעים אור וחום ומספרים סיפור./ מיכל בלאוגרנד


רחל המשוררת כותבת “רק על עצמי לספר ידעתי” ולי קשה לספר על עצמי ועל ציורי.

איך הגעתי לציור?

כילדה ציירתי כילדים רבים, מציירת מדמיוני ומתוך חוויותיי. ומי שנתן לי אור ירוק להתמקד בציור כתחביב הייתה מורתי לציור בבית הספר היסודי. מה לעשות עם התחביב? האם להפוך אותו למקצוע, לעיסוק רציני? באותם ימים לא היה מקובל כלל וכלל שבת או בן למשפחה דתית ילמדו ציור או אומנות לשמם, בבצלאל למשל. “פרדס” בגבעת וושינגטון או מכללת אמונה בירושלים עדין לא היו קיימים. אפשר היה לקחת בחשבון מקסימום הוראת ציור בסימנר. ואני שאומנם הייתי מוקפת מורות, אמא , דודות וחבירות של אמי, לא חפצתי להיות מורה ובסופו של דבר בחרתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה. אך את חלום הציור לא גנזתי.

בעבודותיי משתקפת האהבה לנוף ולטבע. בילדותי טיילנו עם ההורים ומהם ספגתי התפעלות ורגישות לטבע ולנוף. גם רמת גן של פעם בה גדלתי הייתה משופעת בשדות ומגרשים ריקים. בדרך למכולת חציתי שדה של מגדלי תורמוסים. כשעזרתי לאמא לתלות כביסה צצו באביב מתחת לחבלי הכביסה פרחים סגולים של אירוס אחר הצהריים. אינני שוכחת את גבעת החול שנערמה כשנחפר המרתף לבית הכנסת , אותה ערימת חול ענקית שהפכה למגרש משחקים זמני אך שמה קץ לצבעוניים שפרחו שם כל חורף. גם מקומם של הסביונים ה”פושטים” לא נפקד יחד עם הדרורים והבולבולים  הצבים והקיפודים שפקדו לעיתים את חצר הבית.

ישנו ודאי גם החיבור הפנימי האישי שלי לטבע ולצבע שקשה לי לעמוד על מקורו. אותו חיבור שגרם לי לחזור נפעמת מנופי מדבר יהודה במסע הראשון במדבר. אותו חיבור שגורם לי לרצות לספוג נופים וצבעים ולהספיג אותם בדף ובבד.

היה שלב שבו ניסיתי לשקף בציור את המציאות כהווייתה. עם הזמן הבנתי שרבים עושים זאת ואף טוב ממני, לפחות חלקם. מה אני יכולה להביא לציור? את ההתרשמות הפרטית שלי, את מה שחשוב לי, אהוב עלי, את החלומות, הזיכרונות, הדמיונות ואף את שעשועי בצורה וצבע.

מי שנתנה לי “דחיפה” גדולה זו חניתה בן ז’אנו שאצלה למדתי ב”סטודיו” כאן ברעננה. “קחי בדים גדולים” אמרה לי, אין זו עצה  שנתנה לכל אחד. כך נתנה דרור לתנועה ולזרימה של מכחולי. בעיני חניתה מקור הצבעים ה”חמים” האדומים והצהובים בשמש. בפיזיקה יאמרו שמקור כל הצבעים באורה הבוהק של השמש. ואני שחררתי את הפיגמנטים העזים מתוך מבחנות המעבדה שנזנחו.

מלאכת הציור כעין מחקר היא. אין תשובה ברורה בתחילת הדרך. זה נתיב של ניסוי וטעיה. מה “עובד”, מה יבלע ומה יקבל דגש, כמעט מתפתה לומר מה יחיה ומה ימות…   גם תהליכים שאדם עובר באופן אישי ישפיעו על סגנון הציור ואופיו. גם הרצון להתחדש ולהתפתח.

לעיתים נדמה לי שאהבותיי לציור ולטבע מתערבבות ביניהן. ואולי לימודי הביולוגיה נבעו יותר מהתפעלותי מהטבע והנוף הסובבים אותי מאשר מסקרנות לחקור אותו כיאה לסטודנט לביולוגיה…