אף אחד לא רוצה לדבר על טראומה גזעית. למה המשפחה שלי שברה את השתיקה שלנו.

לא הייתי בטוח אם ביקור בשדה כותנה זה רעיון טוב. כמעט כולם במשפחתי היו מוטרדים כשעצרנו לים הלבן.

הכותנה הייתה יפה אך רטובה. גשם סתווי שטף את העפר לפני שהגענו, הנעליים שלנו שוקעות באדמה בכל צעד. הרגשתי כמו זר לאדמה.

בתי, לילי, אז בת 5, נגעה בשמחה בשחין צמר גפן בפעם הראשונה. היא אמרה שזה נראה כמו פירה. אבא שלי הצטלם לכמה תמונות בזמן שניסיתי לקלוט הכל. עמדנו שם – בני שלושה דורות – על שפת שדה כותנה במרחק 150 קילומטרים מהבית ובמרחק עשרות שנים מהעבר שלנו. קיוויתי שזו הזדמנות עבורנו להבין את הסיפור שלנו.

כעיתונאי, אני מכסה את הדרכים שבהן גזענות – כולל האלימות שעלולה לבוא איתה – יכולה להשפיע על הבריאות שלנו. בשנים האחרונות עבדתי על סרט תיעודי ופודקאסט בשם "שתיקה בסיקסטון". הפרויקט עוסק בשני רציחות שקרו בהפרש של עשרות שנים בעיר הזו במיזורי: לינץ' ב-1942 בצעיר שחור בשם קליאו רייט וירי משטרתי ב-2020 בצעיר שחור אחר, דנזל טיילור. הדיווח שלי חקר את הטראומה שהתגלתה בדממה סביב ההרג שלהם.

בזמן שראיינתי משפחות שחורות כדי ללמוד עוד על ההשפעה של המעשים האלימים האלה על הקהילה הכפרית הזו של 16,000, לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשפחה שלי. עם זאת, לא ידעתי עד כמה מהסיפור שלנו, והשתיקה סביבו, הדהדו את הטראומה של סייקסטון. אבי גילה את סוד המשפחה שלנו רק לאחר שהתעמקתי בדיווח הזה.

הבת שלי הייתה צעירה מכדי להבין את העבר של המשפחה שלנו. גם אני עדיין ניסיתי להבין את זה. במקום לנסות להסביר את זה מיד, לקחתי את כולם לשדה כותנה.

כותנה זה מסובך. אנשים לבנים התעשרו מכותנה ואילו אבותיי לא קיבלו דבר עבור עבודתם המשועבדת. סבי וסבתי עבדו אז קשה בשדות האלה תמורת מעט כסף כדי שלא נצטרך לעשות את אותו הדבר. אבל אבא שלי עדיין חייך כשהצטלם באותו יום בשטח.

"אני רואה הרבה זיכרונות", אמר.

אני הדור הראשון שמעולם לא גר בחווה. אמריקאים שחורים רבים חולקים את החוויה הזו, לאחר שברחו מהדרום במהלך ההגירה הגדולה של המאה הקודמת. המשפחה שלנו עזבה את טנסי הכפרית לערים במערב התיכון, אבל רק לעתים רחוקות דיברנו על זה. רוב בני הדודים שלי ראו שדות כותנה רק בסרטים, מעולם לא בחיים האמיתיים. ההורים שלנו עבדו קשה כדי לשמור על כך.

בשדה באותו יום, אמא שלי מעולם לא עזבה את הטנדר. היא לא הייתה צריכה לראות את הכותנה מקרוב. היא הייתה בערך בגילה של לילי כשסבא שלה לימד אותה לקטוף כותנה. הוא היה בעל השכלה בכיתה ג' והחזיק יותר מ-100 דונם במערב טנסי. לפעמים היא נאלצה להישאר בבית מבית הספר כדי לעזור לעבוד באדמה בזמן שבני גילה היו בכיתה. היא הייתה רואה את אוטובוס בית הספר עובר ליד השדה.

"פשוט הייתי מתחבאת, שוכבת מתחת לגבעולי הכותנה, שוכבת הכי קרוב לאדמה שיכולתי, מנסה לוודא שאף אחד לא יראה אותי", אמרה אמא ​​שלי. "זה היה מאוד מביך".

היא לא דיברה איתי על החלק הזה בחייה עד שנסענו לסיקסטון. הטיול שלנו לשדה הכותנה פתח את הדלת לשיחה לא קלה אבל הכרחית. הדיווח שלי עורר שיחות קשות דומות עם אבא שלי.

כילד, שמעתי מבוגרים במשפחתי כשהם דנים בגזענות ובאמנות הלשונות כאשר אדם לבן התעלל בהם. מצד אמי במשפחה, כשהיינו מתאספים לחגים, דודות ודודות שוחחו על שריפות צולבות בדרום ובמערב התיכון. אפילו בשנות ה-90, מישהו הניח צלב בוער מחוץ לבית ספר בדובאק, איווה, שבו שימש אחד מקרובי משפחתי כמנהל השחור הראשון של העיר.

מצד אבי במשפחה, שמעתי סיפורים על קרוב משפחה שמת צעיר, דוד רבא שלי לימון אנתוני. במשך רוב חייו של אבא שלי, אנשים אמרו שדוד רבא שלי מת בתאונת עגלה ופרד.

"היה רמז שיש משהו לעשות עם זה במשטרה", אמר לי אבא שלי לאחרונה. "אבל זה לא היה הרבה."

אז, לפני שנים, אבא שלי החליט לחקור.

הוא התקשר לבני משפחה, חפר בארכיוני עיתונים מקוונים וחיפש באתרי אבות. בסופו של דבר, הוא מצא את תעודת הפטירה של לימון. אבל במשך יותר מעשור, הוא שמר את מה שמצא לעצמו – עד שהתחלתי לספר לו על הסיפורים מסיקסטון.

"כתוב שם 'ירו על ידי המשטרה', 'התנגדות למעצר'", הסביר לי אבא שלי במשרד הביתי שלו כשהסתכלנו בתעודת הפטירה. "לא שמעתי את זה כל חיי. חשבתי שהוא מת בתאונה".

מותו של לימון בשנת 1946 היה רשום כרצח והשוטרים המעורבים לא הואשמו בשום פשע. כל פרט שיקף את הירי והלינץ' של המשטרה של ימינו מהעבר.

האיש השחור הצעיר הזה – שמשפחתי זכרה שהוא אוהב כיף, יוצא וחתיך – נהרג ללא שום משפט בבית המשפט, כפי שטיילור נהרג כשהמשטרה ירתה בו ורייט היה כשאספסוף עשה בו לינץ' בסיקסטון. גם אם הגברים היו אשמים בפשעים שגרמו לעימותים, האשמות אלו לא היו גוררות עונש מוות.

בשימוע בשנת 1946, שוטר אמר שהוא ירה בדוד שלי להגנה עצמית לאחר שלימון לקח ממנו את האקדח של השוטר שלוש פעמים במהלך קטטה, לפי מאמר בעיתון ג'קסון סאן שאבי מצא. בכתבה, סבא רבא שלי אמר שלימון היה "חסר מנוחה", "נעדר מוח" ו"הכל לא בכושר" מאז שחזר הביתה משירות מעבר לים בצבא במהלך מלחמת העולם השנייה.

לפני שהספקתי לשאול שאלות, הטלפון של אבא שלי צלצל. בזמן שהוא הסתכל לראות מי מתקשר, ניסיתי לאסוף את מחשבותיי. הייתי המום מהפרטים.

מאוחר יותר אבא שלי הזכיר לי בעדינות שהסיפור של לימון לא היה ייחודי. "לרבים מאיתנו היו התקריות האלה במשפחות שלנו", אמר.

השיחה שלנו התקיימה כאשר פעילים ברחבי העולם דיברו על אלימות גזעית, צעקו שמות והפגינו למען שינוי. אבל אף אחד לא עשה את זה בשביל דודי. חלק כואב מהסיפור של משפחתי הותיק, הושתקה. נראה שאבא שלי הוא היחיד שמחזיק מקום עבור דוד רבא שלי לימון – שם שכבר לא נאמר. אבל אבא שלי עשה את זה לבד.

זה נראה כמו משהו שהיינו צריכים לדון בו כמשפחה. תהיתי איך זה עיצב את השקפתו על העולם והאם הוא ראה את עצמו בלימון. הרגשתי תחושת אבל שקשה לעבד.

אז, כחלק מהדיווח שלי על סיקסטון, דיברתי עם איישה לי, יועצת מורשית ואסיסטנט פרופסור באוניברסיטת פן סטייט שחוקר טראומה בין-דורית.

"הכאב הזה התגבר במשך דורות", אמר לי. "נצטרך לפרק אותו או לרפא אותו לאורך דורות".

לי אמר שכאשר משפחות שחורות כמו שלי ואלה בסיקסטון מדברות על הפצעים שלנו, זה מייצג את הצעד הראשון לקראת ריפוי. אי ביצוע כך, לדבריה, עלול להוביל לבעיות בריאות נפשיות ופיזיות.

במשפחה שלי, לשבור שתיקה מרגיש מפחיד. כחברה, אנחנו עדיין לומדים איך לדבר על החרדה, הלחץ, הבושה והפחד הנובעים מהמשא הכבד של גזענות מערכתית. לכולנו יש אחריות להתעמת עם זה – לא רק משפחות שחורות. הלוואי שלא נצטרך להתמודד עם גזענות, אבל בינתיים המשפחה שלי החליטה לא לסבול בשתיקה.

באותו טיול לשדה הכותנה הכרתי את אבא שלי עם המשפחות שראיינתי בסיקסטון. הם דיברו איתו על קליאו ודנזל. הוא דיבר איתם גם על לימון.

לא חשבתי על דוד רבא שלי כשארזתי לראשונה את המזוודות שלי למיזורי הכפרית כדי לספר את הסיפורים על משפחות שחורות אחרות. אבל אבא שלי נאחז בסיפור של לימון. בכך ששמר את התיק – ולבסוף שיתף אותי – הוא וידא שדודו ייזכר. עכשיו אני אומר כל אחד מהשמות שלהם: קליאו רייט. דנזל טיילור. לימון אנתוני.

הפודקאסט "Silence in Sikeston" מ-KFF Health News ו-GBH's WORLD זמין בכל פלטפורמות הסטרימינג הגדולות. סרט תיעודי מ-KFF Health News, Retro Report ו-GBH's WORLD ישודר ב-20:00 ET ב-16 בספטמבר בערוץ היוטיוב של WORLD, WORLDchannel.org, ובאפליקציית PBS.