ביל הול, בן 71, נלחם על חייו כבר 38 שנים. בימים אלה הוא מרגיש שחוק.
הול נדבק ב-HIV, הנגיף שעלול לגרום לאיידס, בשנת 1986. מאז הוא נאבק בדיכאון, מחלות לב, סוכרת, לימפומה שאינה הודג'קין, סרטן הכליות וסרטן הערמונית. בשנה האחרונה אושפז הול חמש פעמים עם זיהומים מסוכנים ודימומים פנימיים מסכני חיים.
אבל זה רק חלק ממה שהול, גבר הומו, התמודד איתו. הול נולד לשבט טלינגיט בכפר דייגים קטן באלסקה. הוא הופרד ממשפחתו בגיל 9 ונשלח לפנימייה ממשלתית. שם, הוא סיפר לי, הוא סבל שנים של בריונות והתעללות מינית ש"הרגו את רוחי".
בגלל הטראומה, אמר הול, הוא מעולם לא הצליח ליצור מערכת יחסים אינטימית. הוא נדבק ב-HIV ממין אנונימי בבתי מרחץ שבהם נהג לבקר. הוא חי לבדו בסיאטל והיה לבדו לאורך כל חייו הבוגרים.
"זה באמת קשה לשמור על גישה חיובית כשאתה עובר כל כך הרבה", אמר הול, שעובד עם ארגונים קהילתיים אינדיאנים. "אתה נעשה תשוש נפשית."
זה סנטימנט שמשותף להרבה מבוגרים LGBTQ+ מבוגרים – שרובם, כמו הול, מנסים להסתדר בעצמם.
מתוך 3 מיליון אמריקאים מעל גיל 50 המזדהים כהומוסקסואלים, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים, פי שניים רבים מהם הם רווקים וחיים לבד בהשוואה לעמיתיהם ההטרוסקסואלים, על פי המרכז הלאומי למשאבים להזדקנות להט"ב+.
נתח זה של האוכלוסייה המבוגרת מתרחב במהירות. עד 2030, מספר קשישי ה-LGBTQ+ צפוי להכפיל את עצמו. לרבים לא יהיו שותפים ולרובם לא יהיו ילדים או נכדים שיעזרו לטפל בהם, כך עולה ממחקר AARP.
הם מתמודדים עם מגוון מרתיע של בעיות, כולל שיעורים גבוהים מהרגיל של חרדה ודיכאון, מתח כרוני, נכות ומחלות כרוניות כמו מחלות לב, על פי מחקרים רבים. שיעורים גבוהים של עישון, שימוש באלכוהול ושימוש בסמים – כל הדרכים שבהן אנשים מנסים להתמודד עם מתח – תורמים לבריאות לקויה.
זכור, הדור הזה גדל בתקופה שבה כל מדינה הוציאה מחוץ לחוק יחסים חד מיניים וכאשר איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי זיהה הומוסקסואליות כהפרעה פסיכיאטרית. רבים נדחו על ידי משפחותיהם והכנסיות שלהם כשיצאו. לאחר מכן, הם ספגו את ההשפעה המחרידה של משבר האיידס.
"עשרות אנשים מתים מדי יום", אמר הול. "החיים שלך הופכים ללכת לקבוצות תמיכה, ללכת לבקר חברים בבית החולים, ללכת להלוויות."
אין זה פלא שקשישי LGBTQ+ לעתים קרובות נסוגים חברתית וחווים בידוד בשכיחות גבוהה יותר מאשר מבוגרים אחרים. "היה יותר מדי צער, יותר מדי כעס, יותר מדי טראומה – יותר מדי אנשים מתו", אמר וינסנט קריסטומו, מנהל שירותי ההזדקנות של קרן האיידס של סן פרנסיסקו. "זה היה פשוט יותר מדי לשאת."
בסקר AARP של 2,200 מבוגרים LGBTQ+ בני 45 ומעלה השנה, 48% אמרו שהם מרגישים מבודדים מאחרים ו-45% דיווחו על חוסר חברות. כמעט 80% דיווחו שהם מודאגים מתמיכה חברתית נאותה ככל שהם מתבגרים.
אימוץ ההזדקנות לא קל לאף אחד, אבל זה יכול להיות קשה במיוחד עבור קשישי LGBTQ+ שהם שורדי HIV ארוכי טווח כמו הול.
מתוך 1.2 מיליון אנשים שחיים עם HIV בארצות הברית, כמחציתם הם מעל גיל 50. עד 2030, ההערכה היא שזה יעלה ל-70%.
כריסטופר כריסטנסן, בן 72 מפאלם ספרינגס, קליפורניה, נשאי HIV מאז מאי 1981 והוא מעורב עמוקות בארגונים מקומיים המשרתים ניצולי HIV. "הרבה אנשים שחיים עם HIV מעולם לא חשבו שהם יזדקנו – או תכננו את זה – כי הם חשבו שהם ימותו מהר", אמר כריסטנסן.
ג'ף ברי הוא מנכ"ל פרויקט האיחוד, ברית של ניצולי HIV ארוכי טווח. "הנה אנשים ששרדו את מגיפת האיידס, וכל השנים האלה לאחר מכן בעיות הבריאות שלהם מחמירות והם שוב מאבדים את בני גילם", אמר ברי. "וזה מעורר את הלחץ הפוסט-טראומטי הזה שנמצא בבסיס כבר הרבה מאוד שנים. כן, זה חלק מהזדקנות. אבל זה מאוד מאוד קשה".
להיות לבד, ללא אנשים שמבינים כיצד העבר מודיע על האתגרים הנוכחיים, יכול להגביר את הקשיים הללו.
"חוסר גישה לתמיכות ושירותים שהם גם ידידותיים ללהט"ב וגם לגיל זה קושי אמיתי עבור רבים", אמרה כריסטינה דקוסטה, קצינת ניסיון ראשית ב-SAGE, הארגון הגדול והוותיק ביותר במדינה למבוגרים מבוגרים להט"ב+.
דידרה נוטינגהאם, הומו בת 74, גרה לבדה בדירת חדר שינה אחד בסטונוול האוס, מתחם דיור קשישים ידידותי ל-LGBTQ+ בניו יורק. "אני פשוט לא סומכת על אנשים", אמרה. "ואני גם לא רוצה להיפגע, בדרך שבה אנשים תוקפים הומואים".
כשדיברתי לראשונה עם נוטינגהם ב-2022, היא תיארה תגובה פוסט-טראומטית-מתח לכל כך הרבה אנשים שמתים מקוביד-19 והפחד להידבק. זו הייתה תגובה נפוצה בקרב אנשים מבוגרים שהם הומוסקסואלים, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים ואשר נושאים צלקות פסיכולוגיות ממגיפת האיידס.
נוטינגהאם סולקה מביתה על ידי אמה בגיל 14 ובילתה את ארבע השנים הבאות ברחובות. האח היחיד איתו היא מדברת באופן קבוע גר ברחבי המדינה בסיאטל. ארבעה בני זוג שהיא נשארה קרובה איתם מתו תוך זמן קצר ב-1999 וב-2000, ובן זוגה האחרון נפטר ב-2003.
כשדיברתי איתה בספטמבר, נוטינגהאם אמרה שהיא נהנית מפגישות טיפול שבועיות ומזמן בילוי עם "אורח ידידותי" מתנדב שאורגן על ידי SAGE. עם זאת היא הודתה: "אני לא אוהבת להיות לבד כל הזמן כמו שאני. אני בודדה".
דונלד בל, הומוסקסואלי בן 74, גבר שחור, שהוא יו"ר משותף של ועדת אילינוי להזדקנות להט"ב, גר לבדו בדירת סטודיו בדיור קשישים מסובסד ל-LGBTQ+ בשיקגו. הוא בילה 30 שנה בטיפול בשני הורים קשישים שהיו להם בעיות בריאותיות חמורות, בזמן שהיה גם אב יחיד, וגידל שני בנים שאימץ מאחיינית.
לבל יש מעט מאוד כסף, הוא אמר, כי הוא עזב את העבודה כמנהל השכלה גבוהה כדי לטפל בהוריו. "עלות שירותי הבריאות פשטה אותנו", אמר. (לפי SAGE, שליש ממבוגרים מבוגרים LGBTQ+ חיים ב-200% או מתחת לרמת העוני הפדרלית.) יש לו יתר לחץ דם, סוכרת, מחלות לב ונזק עצבי בכפות רגליו. בימים אלה הוא הולך עם מקל הליכה.
לצערו הרב, אמר לי בל, מעולם לא היה לו מערכת יחסים ארוכת טווח. אבל יש לו כמה חברים טובים בבניין שלו ובעיר.
"כמובן שאני חווה בדידות", אמר בל כשדיברנו ביוני. "אבל העובדה שאני גבר שחור שחי עד גיל 74, שלא הושמדתי, שיש לי את קדושת חיי והאדם שלי היא ניצחון ומשהו שעליו אני אסיר תודה".
עכשיו הוא רוצה להיות מודל לגברים הומוסקסואלים צעירים יותר ולקבל את ההזדקנות במקום להרגיש תקוע בעבר. "העבר שלי נגמר," אמר בל, "ואני חייב להמשיך הלאה."
|
מאמר זה נדפס מחדש מ-khn.org, חדר חדשות ארצי המייצר עיתונאות מעמיקה בנושאי בריאות ומהווה אחת מתוכניות הליבה הפועלות ב-KFF – המקור העצמאי למחקר מדיניות בריאות, סקרים ועיתונאות. |
