“התינוקת בכתה אז חזרנו ורצחנו גם אותה”. רוצחי משפחת פוגל, מתוך העיתונות.

 

הדס הפעוטה, הדס הקטנטונת.

מה לנו כי נלין על איבחת מאכלת?

שהרי אנו בנינו ובני בנינו

כובשים

פושעי מלחמה

והמה לוחמי חופש משחררי מולדת.


שלשה חודשים של חיי שעה.

כמה נשימות נשמת הדס הקטנה?

כמה הקציב לך בן ישמעאל?

לוחם החופש,

עז הנפש,

כמה עוז צריך כדי לשחוט פעוטה?


הדס זעירה אינך בודדה,

לוחמי החופש עזי הנפש לחמו בגבורה,

גם כנגד שלהבת בת העשרה חודשים.

לוחם חירות,

עז מבט,

בכוונת צלפים בחר מטרה.


הדס ושלהבת –

מגש הכסף של מדינת פלסטין …

 

זהו ניסיון שלי, כנראה פתטי, לכתוב דבר מה בעקבות שחיטת משפחת פוגל באיתמר. ניסיון לתעל את התחושות והכעסים שאחזו בכל בן אנוש כששמע על האירוע ועל פרטיו.

אך למעשה, הטבח באיתמר לא חידש דבר. קדמו לו כמאה שנות טרור ערבי כנגד תינוקות, בני נוער, נשים וגברים, זקנים וזקנות. כולם מטרות לגיטמיות בעיני הטרוריסט, זה שחתם עימנו על הסכם וזה שלא.

מאה שנות טרור ובמשך התקופה הזו עמדו בחזית המאבק הפובלציסטי אנשי רוח רבים. סופרים ומשוררים שביטאו בכתב את תחושות העם, תחושות האיש מהרחוב – חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג ועוד רבים אחרים. אנשי רוח, אנשי חזון שידעו לחזק את רוח העם, שהיו מחוברים אל העם, מושרשים בו.

מאז הטבח באיתמר אני מחכה לאיש הרוח שיוציא תחת ידו שורה כגון “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן” של ביאליק או משל אלתרמן : “אז אמרה לו לנער: דם, את רגלי אימהות יכס, אבל שבע יקום העם, אם עלי אדמתו יובס”.

מי שנקראים “אנשי רוח” היום עסוקים בנושאים אחרים. אנשי הספרות והבמה אינם עוסקים ברוח כי אם ברוח וצלצולים. הנה התבשרנו על עצרת שערכו שבוע שעבר קבוצה בראשות עמוס עוז, חנה מרון ואחרים, שנשאה את השם “טקס העצמאות מהכיבוש”. את העצרת קיימו ברחוב רוטשילד בתל אביב, במקום בו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והקריאו הכרזת עצמאות למדינת פלסטין שכתבו במו ידיהם.

כבר כתב אלתרמן על אנשי מופת מעין אלה “אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק”, וכתב גם ביאליק על כגון אלה “אבדי עצה ונתיבה, ללא מחונן ומשיב נפש ולא מכונן צעד”. קטונתי מלהבין את חבורת סהרורי השלום והזויי הנפש שגם לאור האירועים מאז חתמה מדינת ישראל ב 1993 על הסכם אוסלו אינם מוכנים להכיר במציאות בה הם חיים. על כך ניתן לסלוח להם, כנראה שאני אינני ניחן ב”רוח” שבה הם מתהדרים כ”אנשי רוח”. אך על העובדה שעוז, מרון וחבריהם, חוזי מדינת פלסטין, עומסים על כתפיהם את מגש הכסף של מדינת פלסטין שהם כה מייחלים לה, ועיניהם טחות מלראות כי מדובר במדינת טרור וכי מגש הכסף הזה מוכתם בדמם של הדס, שלהבת ואלפי קורבנות ונפגעי הטרור, על כך אסור לעולם לסלוח להם.