אנשים עם דמנציה נוטים יותר לסבול ממחשבות אובדניות, אך לא בהכרח סיכוי גבוה יותר לנסות או למות בהתאבדות מאשר האוכלוסייה הכללית, מגלה מחקר חדש בהובלת חוקרי UCL.
המחקר, שפורסם ב סקירות מחקר הזדקנותניתחו 54 מחקרים שחקרו היבטים שונים של בריאות הנפש – כולל השכיחות והסיכון להתאבדות – בקרב אנשים עם דמנציה, בין 1991 ל-2023.
דמנציה היא אתגר בריאותי עולמי הולך וגובר, המשפיע על כ-55 מיליון אנשים ברחבי העולם. לצד ההשפעה על היכולות הקוגניטיביות, אנשים עם דמנציה חווים לעיתים קרובות תסמינים נוירולוגיים ופסיכולוגיים מתישים כמו דיכאון, אדישות, תוקפנות וחרדה.
תסמינים אלו יכולים לעיתים להוביל למצוקה רגשית מוגברת ובמקרים מסוימים לרעיונות אובדניים.
החוקרים אספו נתונים מ-20 מחקרים שדיווחו על מחשבות אובדניות אצל אנשים עם דמנציה, שכללו יותר מ-1.5 מיליון אנשים. הם מצאו כי 10% מהאנשים עם דמנציה חוו מחשבות אובדניות בהשוואה להערכת ארגון הבריאות העולמי של 2% עבור האוכלוסייה הכללית.
אלה עם דמנציה בינונית היו בסיכון גבוה יותר לרעיונות אובדניים מאשר אלה עם דמנציה קלה.
עם זאת, לאחר סקירת נתונים של יותר מ-3.7 מיליון אנשים עם דמנציה, החוקרים מצאו כי השכיחות של נסיונות התאבדות או מוות בהתאבדות הייתה בערך זהה לשכיחות שנמצאה באוכלוסייה הכללית – כאשר 0.8% מהאנשים עם דמנציה ניסו להתאבד בתוך תקופה של שנתיים.
הצוות מצא כי 0.1% מהאנשים עם דמנציה מתו בהתאבדות, ואנשים צעירים יותר עם דמנציה היו בסיכון גבוה פי שלושה להיפגע מאלה שהיו מבוגרים יותר.
למרות שגברים נטו פחות לדווח על מחשבות אובדניות, הם היו בעלי סיכוי גבוה יותר לניסיון התאבדות וכמעט פי שלושה יותר למוות בהתאבדות מאשר נשים.
דמנציה היא בעיה בריאותית עולמית הולכת וגוברת ככל שיותר אנשים חיים מספיק זמן כדי לפתח אותה.
אנשים עם דמנציה עשויים להיות בסיכון גבוה יותר ללקות במחשבות אובדניות ובפרט קבוצות מסוימות כמו גברים ואנשים צעירים יותר עם דמנציה עלולות להיות בסיכון גבוה יותר למות בהתאבדות, אך תחום זה לא נחקר היטב, ההנחיות הנוכחיות של NICE עבור הערכה, ניהול ותמיכה של אנשים החיים עם דמנציה אינם מזכירים אובדנות באוכלוסייה זו או מתייחסים כיצד להעריך או לנהל סיכון זה. המשמעות היא שרופאים אינם מעריכים או מנהלים באופן פעיל את הסיכון הזה.
סקירה זו מדגישה את החשיבות של מתן תמיכה לבריאות הנפש ומניעת התאבדות בטיפול בדמנציה, תוך התמקדות בגיל, חומרת התסמינים ומין."
ד"ר רופל דסאי, מחבר ראשי, UCL פסיכולוגיה ומדעי השפה
לאור ממצאי המחקר, החוקרים קוראים כעת לקלינאים ולמטפלים להיות ערניים בהערכת רווחתם הרגשית של אנשים עם דמנציה, על מנת להבטיח תמיכה בזמן ובטיחות החולים.
סופרת בכירה, ד"ר אמבר ג'ון אמרה: "לעתים קרובות מניחים שהתאבדות אינה בעיה בקרב אנשים החיים עם דמנציה. מחקר זה מראה שאנשים עם דמנציה נוטים לא פחות לנסות או למות בהתאבדות מאשר האוכלוסייה הכללית – ואכן הם סיכוי גבוה יותר לחוות מחשבות אובדניות.
"משמעות הדבר היא שסיכון התאבדות צריך להילקח באותה רצינות בקרב אנשים החיים עם דמנציה כמו באוכלוסייה הכללית."
המחקר נתמך על ידי שירות הבריאות הלאומי הוולשי.
המנהל הרפואי לבריאות הנפש של מועצת הבריאות של אוניברסיטת Betsi Cadwaladr (BCUHB), פרופ' אלברטו סלמויראג'י, שהיה שותף למחבר המאמר, אמר: "ממצאים אלו חשובים באמת לרופאים וחשובים ביותר כדי ליידע את התפתחויות שירות עתידיות, במיוחד בכל הקשור להערכות סיכונים ו מסלולי טיפול".
מגבלות לימוד
המחקר בדק דרכים שונות שבהן אנשים הביעו מחשבות אובדניות וכלל דגימות קליניות וקהילתיות כאחד, מה שיכול להשפיע על שיעורי ההיארעות.
החוקרים גם לא הצליחו לנתח את כל גורמי הסיכון להתאבדות עקב חוסר מידע מהמחקרים הקיימים.
בנוסף, הממצאים אינם מתחשבים בתתי סוגים שונים של דמנציה (כלומר דמנציה פרונטומפורלית עלולה להוות סיכון התאבדות גבוה יותר עקב שינויים התנהגותיים ותוקפנות).
