נאצים מניפים דגלי צלב קרס. בריונים רעולי פנים קוראים סיסמאות אנטישמיות ברחובות העיר. לפני שבת שעברה, הורדתי סצנות גרוטסקיות כמו אלה לפחי האשפה של ההיסטוריה. אבי ז"ל, שחי את הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה ושרד שבעה מחנות ריכוז, נהג לתאר מצעדים כאלה מנעוריו. למרות שאני מודע לכך שניאו-נאצים צעדו פעם בסקוקי ואחר כך בשרלוטסוויל, מעולם לא חשבתי שזה יכול לקרות בקולומבוס, העיר שקראתי לה בגאווה ב-33 השנים האחרונות.

הצעדה בשבת האחרונה בצהריים כללה רק תריסר גברים ונמשכה פחות משעה, אך הייתה לה השפעה מצמררת. קבוצה קטנה של ניאו-נאצים צעדה בצפון הקצר, שכונת אומנויות ותרבות אופנתית במרחק של פחות מקילומטר ממנה, מדי יום שישי, מבקר בני הרב יצחק קלטמן את בני עדתו לעטוף תפילין, לחלק נרות ולאחל להם שבת שלום. . זהו הלב של המקום שבו קהילת אנשי המקצוע הצעירים היהודים ההולכת וגדלה, חיה, עושה קניות ומתערבת.

למרבה המזל, גורמים מקומיים, מדינתיים ופדרליים גינו במהירות וחד משמעית את הצעדה. הנגיד מייק דה וויין, איתו אנו מדליקים את המנורה מדי שנה באחוזת הנגיד ומי שביקר בבית חב"ד שלוש פעמים במהלך השנים, הצהיר בפומבי באמצעות X: "לא נסבול שנאה באוהיו. אין מקום במדינה הזו לשנאה, קנאות, אנטישמיות או אלימות, ועלינו להוקיע זאת בכל מקום בו אנו רואים זאת".

אנחנו לא צריכים לקחת את זה כמובן מאליו שאנחנו חיים במדינה שבה מנהיגות בכל הרמות מכירה בחשיבות של התמודדות מול אנטישמיות. מהאסטרטגיה הלאומית של הנשיא ג'ו ביידן למלחמה באנטישמיות, שהתקבלה ב-2023, ועד להצהרות חזקות של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, היהודים יודעים שפוליטיקאים משני הצדדים יפעלו כדי לשמור עלינו.

לתגובות המוסדיות הללו יש חשיבות קריטית. עם זאת, הם עונים רק על חלק מהאתגר. המציאות היא שלקולות השנאה – אף על פי שמספרם עולה בהרבה על ידי קולות של אהבה ותמיכה – יש השפעה מוגזמת. הטלפון שלי מזמזם בלי הפסקה עם חברי הקהילה שחלקו איך הם מעולם לא הרגישו כל כך לא בטוחים כיהודים באמריקה. אחת מתלמידות בית הספר העברי שלנו, ילדה בת 12, ניגשה אליי עם דמעות זולגות בעיניה, תוך שהיא בטוחה שהיא לא רוצה להגיד לחברתה הכי טובה שהיא יהודייה.

"מה אם היא לא תאכל איתי ארוחת צהריים יותר?" היא שאלה.

השאלה עבורי כמנהיג קהילתי היא איך לעזור לקהילה שלי להחלים ולמצוא כוח בתוך השנאה.

התשובה, אני מאמין, טמונה בתורתו של מורי ומורי הרוחני הרב מנחם מ' שניאורסון, זכרונו הישר. הידוע בפשטות כרבי, הוא חווה אנטישמיות משמעותית באירופה – מהסתתרות מפוגרומים ברוסיה הצארית, ועד רדיפות תחת השלטון הסובייטי, ואפילו דיכוי נאצי במהלך לימודיו בברלין, שם נרצחו אחיו וגיסתו במהלך המלחמה. שׁוֹאָה.

למרות ניסיונו האישי, תורתו על אנטישמיות הייתה באופן אופייני לא קרבי. הוא הטיף שהדרך היעילה ביותר להילחם בחושך – פיזית, רוחנית או חברתית – היא להפוך אותו לאור. בעוד שפחד וכעס הם לרוב התגובה הראשונה למקרי שנאה, הרבי עודד את היהודים לתעל את הרגעים האפלים הללו להזדמנויות לעסוק בצורה משמעותית יותר בזהותם היהודית.

בעקבות הירי ההרסני בעץ החיים ב-2018, קרלי פילדיס, מנהלת המעורבות הקהילתית של הליגה נגד השמצה, דגלה בגישה זו כשאמרה: "למי שמחפש נחמה, עשה משהו יהודי השבוע. למד תורה. העמק (או התחל) את המחויבות שלך לכשרות. ללכת לבית הכנסת; להצטרף לבית כנסת. הילחם בשנאה באהבה לתרבות שלך."

גישה זו – מפגש עם שנאה עם פעולה חיובית – לא רק מחזקת אותנו אלא גם מעוררת השראה לאחרים. למרות שאנו יכולים וצריכים לגנות את האנטישמיות, עלינו גם להזין ולרומם את עצמנו באמצעות חיבור למורשת שלנו.

להיות יהודי זה לא רק לעמוד מול שנאה; מדובר בחיבור עמוק למסורות שלנו והפצת ערכי החסד והחמלה שלנו.

הרבי הדגיש לא פעם שלכל אחד מאיתנו יש שליחות ייחודית לרומם את העולם באמצעות מעשי חסד. בין אם זה לעזור לשכן, לתמוך ביוזמה קהילתית, להעניק לילדינו חינוך יהודי או פשוט להופיע בבית הכנסת בגאווה, כל פעולה חיובית עוזרת להפיג את צללי השנאה ולרומם את רוחנו.

שאלה שקיבלתי שוב ושוב השבוע היא האם בקולומבוס חב"ד תהיה חגיגת חנוכה פומבית קטנה יותר והדלקת חנוכיות לאור הצעדה הניאו-נאצית. התשובה שלי היא "אין מצב". אנו חייבים לילדינו שהחגיגה תהיה גדולה יותר, בהירה יותר ומלאה בגאווה יהודית מאי פעם.

הניאו-נאצים שצעדו בקולומבוס ביקשו ליצור פחד ופילוג. במקום זאת, הם חשפו את החוסן והחוזק של הקהילה שלנו. על כל קול של שנאה, יש עוד אלפים שעולים באהבה ובתמיכה. זה המסר שלנו מול אלו שמניפים את צלב הקרס ברחובות קולומבוס: שהיהדות היא לא נטל לשאת, אלא אור לחלוק עם העולם.