ב -1 ביוני, הלילה הראשון של SHAVUOT, הייתי אמור להיות חלק מדיון בפאנל בבולדר שלי, בית הכנסת בקולורדו, בונאי שלום. הנושא: "בניית שפה חדשה עבור ישראל / פלסטין אחרי 7 באוקטובר." המטרה: למצוא "אחדות בתוך חוסר אמון", ולהציע נקודות מבט כיצד לעבוד בתוך האקלים הפוליטי הנוכחי שלנו במחלוקת.
במקום זאת, התכנסנו להתפלל אחרי 12 יהודים, כולל כמה חברי קשישים בבית הכנסת שלי, הועברו במתקפה מחרידה על קניון הולכי הרגל של בולדר, תוך הפניית תשומת לב לבני הערובה הישראלים שעדיין הוחזקו על ידי חמאס בעזה – התקפה שהניעה את הדינמיקה המטרידה שהרכב שלנו תכנן לדון.
הפזמון ששמעתי, שוב ושוב מאז ההתקפה, הוא כזה שהפך אותי לא נוח מאוד: זה הרטוריקה. הרטוריקה המחולקת והשנאה שאפיין שיחות ציבוריות בבולדר גרמה לאירוע המחריד הזה. אך על ידי שיטוט הבנתנו מדוע אדם אחד בחר לבצע מעשה של אלימות בלתי ניתנת לתיאור, אנו מסתכנים בהקשתם – לא קלה יותר – לדבר עם זה, במקום בעבר, זה לזה.
זה נכון שבסולדר, כמו חלק גדול מארצות הברית, הרטוריקה סביב ישראל ופלסטינים הפכה טעונה פוליטית בכאב.
ישיבות מועצת העיר שלנו היו אתרים של מחאות פרו-פלסטיניות, שהפכו משבשות יותר ויותר. לאחר החלטה שהייתה מצהירה כי תמיכת המועצה בהפסקת אש נכשלה, המפגינים, שכמה מהם גם יהודים, הגיעו לכל ישיבה. החלטות הוצגו כדי לגנות את האנטישמיות (שהועברו) ולגנות את האיסלאמופוביה (נכשלה). חלק מהמפגינים קראו לטרה ווינר, חברת מועצת העיר בולדר שנועדה לדבר באותו פאנל של בוני שואלום כמוני, "סופרמיציסט יהודי".
אך עדיין אין שום עדות לכך שלמי שביצע את הפיגוע היה קשר כלשהו לקבוצת מחאה פרו-פלסטינית. אז מדוע לחבר אותו אוטומטית לתנועות האלה?
כעולה לאחרונה ממצרים, ככל הנראה היה לחשוד מערך חוויות שונה לחלוטין המודיע לשנאתו מאשר הרגשות השונים מאוד שברשותם המפגינים האמריקאים. ולמעשה, מנהיגים פרו-פלסטינים גינו באופן נרחב את ההתקפה, ככל הנראה הבינו שהיא רק יפגעו בגורם הפלסטינים בארה"ב.
בנוסף, הרטוריקה כביכול בבולדר הייתה לעתים קרובות רעילה כלפי מי שמדבר על מצוקתם של הפלסטינים-לא רק נגד מי שמביע תמיכה בישראל.
כמי שמלמד את ההיסטוריה היהודית, הישראלית, הפלסטינית והמזרח התיכון באוניברסיטת קולורדו בבולדר, ודיברו על סוגיות אלה בפומבי, נקראתי אנטישמי ואנטי-ישראלי, או שהואשם בכך שלא הייתי "מספיק ישראל". אמרו לי שהעבודה שלי קידמה את עלילת הדם, וכי אני בעצמי הוא בעצם ה- KKK.
כל זאת, למרות העובדה שמעולם לא השתתפתי בהפגנות; השתתף בכל קבוצות שמאל פרו-פלסטיניות או יהודיות; תמך בתנועת החרם, הסילוק והסנקציות; או השתמש בפומבי במילים "רצח עם", "אפרטהייד", או אפילו "קולוניאליזם מתנחל" כדי להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
טיישיה אדמס, חברת מועצת העיר בולדר נוספת, התמודדה עם ביקורת על כך שדיברו על המאבקים העומדים בפני פלסטינים לאחר ביקור בעיר אחותו של בולדר, נבלוס, בגדה המערבית הכבושה, אך לא ציין פיגוע טרור שהרג לאחרונה אם יהודית-ישראלית בהריון באותו אזור. עם זאת, אני חושש שאותם מבקרים לא היו מצפים לדון במצוקתם של הפלסטינים כאשר מזכירים את בני הערובה או ביקוריהם שלהם בישראל.
אני דואג מה סוג כזה של חשיבה נטולת ניואנס-או שאתה לצדי, וטוב, או כנגד הצד שלי, ורע-יעשה לקהילות שלנו. הקהילה שלי מתאבלת ומפוחדת, אבל אם לא נבקש להבין מה קרה בפועל, אנו נמצא את עצמנו בסביבה של טרור עמוק עוד יותר.
אני דואג שלא נוכל עוד לדון בהיסטוריה של ישראל, פלסטין או פלסטינים ללא חשש לתגמול, בשום דרך או בשום פורמט.
אני דואג שרבים מימין כבר משתמשים בהתקפה זו כדי להצדיק טיעונים כדי להידלק על הסנגור להצלת פלסטינים ולפעולות נוספות נגד אוניברסיטאות. כפי שציינו כל כך הרבה אחרים, כיוונו של אוניברסיטאות מגדיר את היהודים כשעיר לעזאזל לאובדן הכספים לכל דבר, החל ממחקרי שואה וכלה במחקר סרטן השד.
יהודים, כמו כל האמריקאים, יסבלו בדרכים ישירה ועקיפות במשך שנים בגלל קיצוץ המימון הללו.
אני דואג שהאנטישמיות רק תהפוך לנשק עמוק יותר על ידי ממשל הנשיא דונלד טראמפ בעקבות התקפה זו. מצב ההגירה של העבריין, שוויזה שלו פג תוקף, הוא יתרון לשנאת זרים. טראמפ כבר השתמש בטרור של יום ראשון כדי להוציא קריאה לגרש אנשים נוספים, ומשפחת התוקף נלקחה למעצר קרח.
אני דואג שאנחנו – חברי הקהילה שלי ואני – נמשיך להתמודד עם סכנה מכיוון שאנטיזמיטים טועים במעשיה של מדינה לא -ליברלית על עבודתם של כל היהודים. כשאני אומר לתלמידים שלי, זהו טרופי אנטישמי להאשים יהודים ברחבי העולם במעשי ישראל, על סמך הרעיון של נאמנות כפולה: יהודים יכולים רק להיות נאמנים זה לזה, לעולם לא למדינות בהן הם חיים.
עם זאת, ישראל ובעלות בריתה בארה"ב שניהם נוטים להחמיר את הדינמיקה הזו, על ידי טענת ישראל מעשי על שם העם היהודי – כלומר אנו מרגישים, כל מה שנעשה, נאשים אותנו במעשי ישראל.
אני דואג יותר יסבול את גורלותיהם של ירון לישינסקי ושרה לין מילגרים-הזוג, שניהם עובדי שגרירות ישראל, שנרצחו בוושינגטון, DC בסוף מאי-וודי אלפייאמי-ילד בן 6 שנרצח בשיקגו בשנת 2023-שכולם איבדו את חייהם בגלל הרעיות התומכה על פי שיקגו. במקביל, אני דואג שההתמקדות שלנו בשיח מעוותת את נקודת המבט שלנו, וגורמת לנו לשים לב פחות לאלימות בפועל, כולל שישראל מתחייבת בעזה בתוך המלחמה המתמשכת.
אני מקווה שהקהילה שלי לעולם לא תתמודד שוב עם התקפה כזו. ואני מקווה שגם נמנע מהפכת לחיכורים פוליטיים, לממשלת ישראל או לממשל הנוכחי. המזרח התיכון עדיין חווה אלימות הרסנית; למרות זאת, יהודים ופלסטינים כאן בארה"ב יתמודדו גם עם איומים בלתי צפויים ומסובכים.
כדי לעזור להילחם בהם, עלינו להפסיק להניח הנחות זו בזו. פעולה זו פירושה למצוא מרחב להקשיב – לעשות את העבודה הניואנסית שרגעים כאלה יכולים לסכן, בכיתות שלנו, בקהילות שלנו ובמדינה שלנו.
