ימים לאחר שהושעה מוחמד "מו" חאן, סטודנט באוניברסיטת טמפל, לאחר חילוף אנטישמי בבר ספורט פילדלפיה, הוא הופיע בפודקאסט של סטיל פיטרס.
פיטרס, מכחיש שואה קולית שקרא לגירוש המוני של יהודים ומתייחס לציונים ככאב פיננסי עולמי, התפוגג עם חאן על "עליונות יהודית", ואז גמל אותו ב 100,000 $ בסכום של $ J.
השימוש בקריפטו משקף שינוי עמוק יותר: אנטישמיות היא כבר לא סתם אידיאולוגיה; זה גם מודל כלכלי. אנחנו לא סתם מתמודדים עם דיבור שנאה – אנו מתמודדים עם מערכת דיגיטלית וכלכלית מקיפה. התגובה המשמעותית היחידה היא גם מערכתית: גישה רגולטורית חדשה שמכוונת למנגנוני המונטיזציה, המאפשרים הטכנולוגיים והפלטפורמות הפיננסיות שהופכות את השנאה לרווח.
האנטישמיות של 2025 כבר לא מוגבלת לפורומים שוליים או לצלב קרס מרוסס על קירות בית הכנסת. זה זרם חי, המוני המונים, ובפעם הראשונה, מונטיזציה. ובאופן חיוני, זה נוסע מהר יותר מהיכולת שלנו להגיב. ברוך הבא לכלכלת השנאה החדשה.
חאן בסופו של דבר גייס עשרות אלפי דולרים ברשת-הן באסימוני אסימונים של $ 100,000 דולר בשווי של 100,000 $, המוצעים על ידי פיטרס, וגם באמצעות קמפיינים GiveEndgo עבור שכר טרחה משפטי, מעבר דירה ותמיכה בבריאות הנפש, אשר שאבו תמיכה מקהילות אנטי-ציוניות וקונספירציה.
כלכלת שנאה זו אינה עומדת לבד. זה נתמך יותר ויותר על ידי תשתית רחבה יותר של טכנולוגיה – לא רק פלטפורמות מדיה חברתית, אלא גם מערכות AI, כלי פרופיל נתונים וטכנולוגיות פיננסיות מבוזרות. בינה מלאכותית הופכת במהירות לגבול הבא במלחמה נגד אנטישמיות, ומאפשרת דיבור שנאה אוטומטי, קונספירציות עמוקות, קמפיינים דיסאינפורמציה בהתאמה אישית ומחיקה אלגוריתמית של ההיסטוריה.
הוסף לכך את הכוח של ניתוח נתונים ליחידים וקהילות יהודיות מיקרו-מיקרו, ואנחנו בוחנים נוף איום רב שכבתי החורג הרבה מעבר למה שמעקב אחר כלבי שמירה מסורתיים.
כלבי שמירה אלה נוטים להתמקד במעקב אחר דיבור שנאה ובפעילות קבוצתית קיצונית בפלטפורמות המיינסטרים. אולם בשנת 2025, האנטישמיות מהונדסת יותר ויותר באמצעות אפליקציות מבוזרות, אסימונים משחקי ותקשורת סינתטית (תוכן שנוצר או עבר מניפולציה עם AI). אלה תחומים שכידי שמירה טרם חודרים במלואם.
הנוף הפיננסי האנטישמי החדש הזה ממיס גבולות, לא רק בין החיים המקוונים והלא מקוונים, אלא בין ישראל לפזורה. מה שמתחיל בבר אמריקאי מתרווח דרך קהילות יהודיות ברחבי העולם. נזילות זו אינה תופעת לוואי; זהו התכונה המגדירה של העידן, ודורשת סוג חדש של ערנות.
העתיד של מאבק באנטישמיות לא יוכרע בבתי כנסת, אוניברסיטאות או אפילו ארגונים קהילתיים. זה מעוצב כרגע בחדרים שבהם מדיניות טכנולוגית נעשית – בחוק ה- AI בבריסל, בהפעלת מתינות התוכן בוושינגטון ועל ידי השקט הרגולטורי המטריד סביב פלטפורמות הקריפטו.
שדה הקרב הוא מוסדי: מי קובע את הכללים לאיזה רווחים של הדיבור, אילו פלטפורמות נותרות לא מפוקחות ואילו צורות של מניפולציה פיננסית רשאיות לפעול ללא סימון. השקט סביב ויסות נכסי קריפטו הקשורים לשנאה ומערכות תעמולה מונעות AI אינו ניטרלי-זה מתיר.
באופן מסורתי, החינוך אושר כתרופת נגד לאנטישמיות. אך במערכת אקולוגית מקוונת בה מתוגמלת הפרובוקציה על השתקפות, כל מעשה שנאה הופך לרגע מנוטרל. כל עוד שנאה אינה מוסתרת אלא מוגברת באופן אלגוריתמי, החינוך בלבד יישאר מושתק ולא מספיק.
עלינו ללחוץ על חברות טכנולוגיות, קובעי מדיניות ומוסדות לחברה אזרחית להכיר במציאות חדשה זו – ולפעול בהתאם: באמצעות ויסות, אחריות פלטפורמה והשקעה באוריינות דיגיטלית מערכתית. באופן חיוני, האחריות טמונה גם עם מנהיגות קהילתית יהודית ברחבי העולם. רגע זה דורש יותר מאשר הצהרות וסולידריות – הוא קורא לחזון אסטרטגי חדש להגן על החיים היהודיים בעידן הדיגיטלי.
אירוע זה אינו קשור לתלמיד אחד. זה התלקחות איתות. המערכת האקולוגית של האנטישמיות התפתחה, מיזגת קונספירציה, תוכן, מסחר וקוד למכונה חלקה. אנחנו כבר לא רק נלחמים בבורות – אנחנו נלחמים בתשתיות.
ביקור הפודקאסט של חאן אמור לשמש קריאת השכמה לאופן בו אנו כחברה מתעמתים עם המערכת האקולוגית המתפתחת של האנטישמיות. המאבק נגד שנאה בעידן זה דורש יותר מאשר זעם – הוא דורש חשיבה מחודשת של הכלים שלנו, סדר העדיפויות שלנו ומסגרות החינוך שלנו.
החינוך נותר הכרחי, אך יש לכייל אותו מחדש. חינוך לשואה, למשל, אינו יכול פשוט לספר את ההיסטוריה; זה חייב להיות ממוסגר מחדש כמצפן מוסרי לניווט בהשפעה מקוונת, הבנת הטיה אלגוריתמית והתנגדות למשחק השנאה. בלי המסגור ההוא, אפילו סיכוני חינוך מכוונים היטב שטבעו ברעש.
איננו יכולים עוד לסמוך על מודלים מסורתיים של חינוך כדי לחסן אותנו נגד שנאה. במקום זאת, עלינו לפתח את המסגרות החינוכיות שלנו כדי לפגוש את המציאות של הרגע הזה – ללמד כיצד האנטישמיות משתנה, כיצד היא משווקת את עצמה ואיך היא מייצרת את המעורבות.
לפני שנשאל מה היה צריך ללמוד, עלינו לשאול מה אנו לא מצליחים ללמד, וחשוב מכך, אילו מערכות אנו לא מצליחים להסדיר.
השיעור כאן לא נוגע רק למה שחאן סירב ללמוד – מדובר על מה ששארנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנו.
