הראשון הוא רב נמלט, השני רב מתעלל והשלישי רב מעללים. הצד השווה לכולם: כוחנות, ניצול, החפצת אנוש, סדיזם מעוות וחולני, ומשום מה נושאים הם כמעט תמיד, בשלב כזה או אחר, את דגל האמונה הדתית באופן ציני, מעוות ומסוכן. הזקן הגדול מעניק להם, כביכול, חסינות, מעין חזות ותוקף לאותם כוחות רוחניים, טמירים ומפחידים, שאסור לפקפק באמיתותם אבל חובה לציית בהכנעה לנושאי שמם לריק.

המעשים המתועבים (לכאורה, אצל מי מהם שעדיין לא הורשע) מכוונים כמעט תמיד נגד נשים ונגד ילדים. אלה ואלה קורבנות חסרי אונים וישע, המנוצלים באופן מניפולטיבי לשם סיפוק יצר מיני, סדיסטי או פסיכי: סרסרות, כליאה, מעשים מגונים, אונס והתעללות. החשודים כאילו רק נשמעים לכוח עליון, ערטילאי, אבל הצלקות, הכוויות והחבלות הפיזיות והנפשיות שהם משאירים מוחשיות עד מאוד.

איך ולמה יכולים מעשים מחרידים כאלה להתקיים בחברה פתוחה, במאה ה־21? התשובה כמובן מורכבת, והיא עניין לאנשי מקצוע בתחום הקרימינלי. ואולם אי אפשר לנתק אותה ממציאות התקופה. בהחלט יש קשר. כאשר אנו עדים שוב ושוב לחיזיון מזוויע של רצח אישה בידי בן זוגה – אולי משום שלא גיהצה את בגדיו – והחברה עוברת על כך לסדר היום, נתנו יד להתרת הדם. כאשר מערכת המשפט מסתפקת ב”נו, נו, נו” מינורי לאדם אלים, אין סיבה שלא ימשוך את החבל עוד קצת. “האבות הרוחניים” רואים, לומדים ומבינים, מאמצים את הדוגמה ומשכללים אותה. הם, בדרגתם, הרי לא יכו אישה אחת, אם אפשר להתעלל בשש. לא יאנסו רק פעם אחת, אם אפשר להתמיד בכך במצוות הכת, בחסות החוק או בחמלת שופט.

ברור שאין מקרה אחד דומה למשנהו, אבל כישלון המערכת הסלחנית מדי עובר כחוט השני. רחמנים בני רחמנים הם ישראל. גם במקרה החמור ביותר תמיד יימצאו נסיבות מקילות ועדי אופי ידידותיים.

סימפטום מאפיין אפשר לראות בתופעה הנקלית של סרבנות הגט. בני זוג שרק תמול־שלשום איחדו נפשות ומשפחות, הרכיבו פסיפס של חלומות זוהרים, מוּנעים לפתע פתאום על ידי רגשות עזים של שנאה. גברים נודדים אל ארצות הים, מתנתקים מילדיהם, מוכנים לשבת שנים בבתי כלא, ובלבד ש”אהבת הנצח” תישאר לנצח כבולה בעבותות של טירוף. העיקר שלא תזכה עוד לבנות בית חדש.

 

ובבתי הכלא הם מבקשים תנאים: אגף תורני, כשרות מהודרת, לימוד בחברותא. לא, לא ולא! מי שמאמלל את אשתו, מי שמנהיג בביתו משטר אלימות ופחד – אל תשלחו אותה למקלט; תכניסו אותו לצינוק. שיישב בבידוד עם אסירים ביטחוניים, שלא יאפשרו לו לישון על מזרן. הוא אינו ראוי למזון מהדרין ולא לשהות באגף מיוחס. לא אני קובעת, ההלכה אומרת זאת: אין ללמדו תורה, לא למול את ילדיו, לא לקוברו בקבר ישראל. כשיונהגו הסטנדרטים האלה, אולי יהיו בחברתנו פחות אנשים מסוכנים ש”מקרבים את הגאולה”.

ליאורה מינקה  היא יו”ר תנועת האישה הדתית־לאומית “אמונה”