בארץ-חפץ, משאת נפשנו שנות אלפים, מה רואות עינינו? לקראת ראש השנה מתנוססות מודעות-ענק, הקוראות לנסיעה לאומן שבאוקראינה. ומה עושים גברא יהודיה? משנסים מותנים, משלשלים סכום הגון לכיסם של סוכני נסיעות, מסיעים (או במונית, אוי) את יקירת-ליבם וצאצאיהם אל חמותם, וטסים לאומן הרחוקה, שתושביה מוחזקים בטאבו ובקושאן ומפורסמים באהבתם ובחיבתם ל(מצלצלין של) יהודים מזה דורות הרבה, כאילו לא עליהם כתב המשורר את “בגיא ההריגה”.

והאם שכחנו את תפילת שחרית – פסקא “הודו” : “… היודך עפר?! היגיד אמיתך?!” ועוד בתהלים פרק פ”ה פסוק י”ב : “הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ ?! אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן ?!”

מי יצדיק עזיבת משפחה לטובת ביקור בקבר באוקראינה, היה הנמען צדיק ככל שהיה? האם הוא נבחר מאבות ואמהות האומה שבחברון ובית-לחם או מרמב”ם שבטבריה או מרשב”י שבמירון הקרובה כל-כך או מאשתו של רבי מאיר שבטבריה?!

וחוץ מזה, ממתי נדרשים אנו למתווך בינינו ובין הבעל הבית הגדול והנורא?!

צפרא וערבא זוכר אני אותו חסיד פשוט, שרחמנא ליצלן לא למד לקרוא. והוא מגיע לבית הכנסת עם פתקאות קטנות, אות בכל פתק. והוא משליך את האותיות למעלה ומבקש מריבונו-של-עולם שירכיב עבורו משפטים-של-תפילה. וכי נזקקים אנו, בני דת משה, למתווכים בינינו לבין רבונו של עולם ?! הרי באלול הבעל-בית יוצא לשדה ואנחנו כל כך קרובים, ואין צורך לתיווך כלל ועיקר, וכל יהודי בוכה (מי לא) ומתפלל על חתונה לבת ועל פריון לבן ועל רפואה לסבתא ועל פרנסה בהי-טק או בפרמקטיא בחנות השכונתית, שה’ ישמע זעקות ליבותינו, כולן, עד האחרונה שבהן, אמן.

ויותר מכל זקוקים אנו לא למלים הדלות והמגומגמות שלי, אלא למגה-אמירה של גדולי הדור, שיורונו דרך הנהגה, שהנסיעה לאומן אינה נחוצה, למצער, ושנסיעה של שעה וחצי בארץ ישראל מייצרת אותה תועלת, אם לא למעלה מכך, ושיש בוודאי להישאר בארץ הקודש, עם האשה והילדים והסבא, ושהבן ישב לידך בבית הכנסת, ותלמד אותו באיזה עמוד החזן מחזיק כרגע, ולמדהו ההלכה שלמדת מאביך ומסבך, שאין נוטלין תפילין/לולב לבית הכנסת בראש השנה, אלא מחזור שחרוט עליו “תפילה לראש השנה” וכשיוצאים מהתפילה מברכים זה לזה, בחיוך ובחן ובעינים קורנות, ב”תזכו לשנים רבות טובות ונעימות”, כמנהג הס”ט בירושלים בדורות שחלפו כה מהר. ושתראה לבן הקטן מה מוסיפין בברכת המזון בראש השנה, כי זה הייעוד של הסעודה, לברך על כל הטוב העצום שקבלנו, אך מעט-שבמעט בזכותנו אנו ומאד-הרבה-מאד בחסדי שמים ובזכות אבות ובזכות אותם חיילים וחיילות זכרון כולם, טר”ש כאלוף, טייס כאפסנאי, לברכה, שמסתכלים עלינו מלמעלה, דקה דקה, וכל חפצם וליבם שנתקדם בארץ-ישראל ונהיה אך טובים זה לזה, וזו לזה, וגם (אוי לאותה בושת-פנים) שלא נבזבז מטבע זר, יקר תרתי משמע, על סיבה הזויה שכזו.

ויורשה לי להוסיף תפילה קטנה, שבשנה הזאת ובשנים שיבואו עלינו לטובה, נארגן באלפינו וברבבותינו, נסיעה ועוד נסיעה, לגליל ולנגב, ושם נתכנס בבתי כנסת שבבתי המלון והכל תוך הכרת הטוב שנפטרנו מההרגל המשונה לנסוע, לבד, לאומן שבאוקראינה במקום ליסע, בהמונינו, עם נשותינו וטפינו, והסבא ליד הנהג, לחברון ולירושלים ולצפת ולטבריה. אמן!

 

ושנה טובה ומבורכת לך אחי ולך אחותי ! אלי הדר – פרח, שיר וחיוך