יו”ר המועצה הדתית רעננה, אריה פרידמן, גילה השבוע שוב את המרחק בין מהות לתדמית. כחבר האסיפה לבחירת חברי מועצת הרבנות הראשית ראה איך התייחסה התקשורת לאירוע המכובד ונזכר איך מתנהלים אותם פרשנים במקרים דומים. איפה ואיפה בתקשורת – רבנים ושופטים.


כחבר האסיפה הבוחרת את מועצת הרבנות הראשית השתתפתי בהליך בחירת עשרה רבנים שיחד עם הרבנים הראשיים, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף, ורבני ארבע הערים הגדולות בארץ, מהווים את “מועצת הרבנות הראשית לישראל”.

16 רבנים הציגו את מועמדותם. עברתי על הרשימה. את רוב השמות הכרתי. את אלה שלא, בדקתי בגוגל. כולם. כל 16 המועמדים הם אישים מהשורה הראשונה. מנהיגי ציבור משכמם ומעלה. מעורים בקהילה ובעשייה רבנית, קהילתית, מי ברמה מקומית ומי ברמה ארצית.

אבל כל הרזומה הציבורי המפואר הזה “נחסך” ממי שקיבל את המידע על המועמדים דרך פילטר אמצעי התקשורת. אלה, דילגו על שלב הצגת המועמדים כי הם התמקדו בפרט פיקנטי, שהוא אכן יוצא דופן, בהליך הבחירה.

על פי חוק בחירת חברי מועצת הרבנות הראשית חולקו המועמדים לשתי רשימות – 8 רבנים אשכנזיים המתמודדים על 5 מקומות במועצה ו 8 רבנים ספרדיים המתמודדים על 5 מקומות נוספים.

המטרה היא פשוטה – מחצית מחברי המועצה חייבים להיות אשכנזיים ומחציתם – ספרדיים וזאת על מנת לשמור על השוויון בין העדות בשל ההבדלים בין מנהגי העדות ובשל הרצון לשמר את שיטות הפסיקה ולתת לגיטימיות לדרכי החיים של כול העדות המרכזיות המרכיבות את החברה הישראלית.

כל זאת לא עניין את התקשורת. היא זיהתה פיקנטריה עיתונאית ובכל תכניות הלהג לגלגו פרשנים מטעם על הנצחת ההפרדה העדתית. משפט כמו “בשנת 2018 יש מי שעוד מפריד בין אשכנזים וספרדים” ליווה את מטחי השנאה לדת, ליהדות ולפרשנותם המוכרת על כך שבכלל, אין מקום לרבנות הראשית בישראל ה”חופשית”.

אך כול הפרשנים וכול הרזי ברקאים למיניהם לא עצרו לרגע לשאול – ומה קורה בבית המשפט העליון? מכירים את המושג “הכיסא הדתי”? “הכיסא הערבי”? “הכיסא הספרדי”? זה ז’רגון של בית המשפט – לא בית המדרש. זה נוהג של בחירת הרכב שופטי העליון לא מאמיני הכוח העליון. איפה הלעג של שדרני הרדיו? איפה הבוז של פרשני המדיה? “כיסא דתי בשנות האלפיים”? מדוע לא נבחרים שופטי בית המשפט על פי איכותם? מדוע קיים המושג “כיסא ספרדי” או “כיסא ערבי”?? אבירי המיקרופון הציבורי לוקים בשיפוט סלקטיבי – אם מדובר בנושאים בעלי גוון דתי – תוקפים בשצף קצף, אולם במקרים קיצוניים בהרבה שאין בהם שום הגיון, בוודאי לא “במדינת ישראל שנת 2018” – מתמלאים פרשנינו האמיצים ביראת קודש וקול דממה דקה ישמע!