Search
פעילות אירובית יכולה לסייע במאבק במחלת כבד שומני לא אלכוהולי

אימונים בעצימות גבוהה יעילים יותר בדיכוי רעב אצל מבוגרים

אימון נמרץ עושה יותר לדיכוי רמות הרעב אצל מבוגרים בריאים מאשר פעילות גופנית מתונה, ונקבות עשויות להיות רגישות במיוחד לתגובה זו, על פי מחקר קטן שפורסם ב- כתב העת של החברה האנדוקרינית.

המחקר בוחן את ההשפעות של עצימות הפעילות הגופנית על רמות הגרלין והתיאבון בין גברים לנשים. גרלין ידוע בתור "הורמון הרעב" וקשור לתפיסות של רעב.

מצאנו שפעילות גופנית בעצימות גבוהה דיכאה את רמות הגרלין יותר מאשר פעילות גופנית בעצימות מתונה. בנוסף, מצאנו שאנשים חשו 'פחות רעבים' לאחר פעילות גופנית בעצימות גבוהה בהשוואה לאימון בעצימות מתונה".

קארה אנדרסון, Ph.D., הכותבת הראשית של אוניברסיטת וירג'יניה ומערכת הבריאות של אוניברסיטת וירג'יניה בשרלוטסוויל, וירג'יניה.

גרלין מסתובב בצורות אציל (AG) ו-deacylated (DAG), אשר ידועות כמשפיעות על התיאבון. הנתונים על השפעת עצימות הפעילות הגופנית על רמות AG ו-DAG, והשפעותיהם על התיאבון, דלילים ומוגבלים בעיקר לגברים, ציין המחקר.

כדי לטפל בחסר הזה, המחקר בדק שמונה זכרים ושש נקבות. המשתתפים צמו בן לילה ולאחר מכן השלימו תרגילים ברמות אינטנסיביות שונות, שנקבעו על ידי מדידות של לקטט בדם, ולאחר מכן מדידות תיאבון בדיווח עצמי.

לנקבות היו רמות גבוהות יותר של גרלין בנקודת ההתחלה בהשוואה לגברים, ציין המחקר. אבל רק נקבות הפגינו "אג"מ מופחת באופן משמעותי" בעקבות הפעילות הגופנית האינטנסיבית, על פי הממצאים.

"מצאנו שעוצמה מתונה לא שינתה את רמות הגרלין או הובילה לעלייה נטו", ציין המחקר. ממצאים אלו מצביעים על כך שפעילות גופנית מעל סף הלקטט "עשויה להיות נחוצה כדי לעורר דיכוי בגרלין".

החוקרים גם הכירו כי נדרשת עבודה נוספת כדי לקבוע באיזו מידה ההשפעות של פעילות גופנית שונות לפי מין.

גרלין הוכח כבעל השפעות ביולוגיות רחבות טווח בתחומים כולל איזון אנרגיה, תיאבון, הומאוסטזיס של גלוקוז, תפקוד חיסוני, שינה וזיכרון.

"יש להתייחס לפעילות גופנית כאל 'תרופה', שבה יש להתאים את ה'מינון' בהתבסס על המטרות האישיות של הפרט", אמר אנדרסון. "המחקר שלנו מצביע על כך שפעילות גופנית בעצימות גבוהה עשויה להיות חשובה לדיכוי התיאבון, מה שיכול להיות שימושי במיוחד כחלק מתוכנית הרזיה".

מחברי מחקר אחרים כוללים את טנה מרדיאן, בנג'מין סטפנסון, אמילי גרמר, מייסי סטאל, נתן וולדרייר וסיביל קרנץ מאוניברסיטת וירג'יניה; ז'נקי ליו וקייטלין לאב ממערכת הבריאות של אוניברסיטת וירג'יניה; וג'ייסון אלן וארתור ולטמן מאוניברסיטת וירג'יניה ומערכת הבריאות של אוניברסיטת וירג'יניה.

מחקר זה קיבל תמיכה כספית מהמכון הלאומי לסוכרת ומחלות עיכול וכליות ומבית הספר לחינוך והתפתחות אנושית של אוניברסיטת וירג'יניה.

דילוג לתוכן