נאווה, גיבורת הרומן החדש של מירה מגן “אחותו של הנגר”, כמו גיבורת ספרו של דויד גרוסמן “אשה בורחת מבשורה”, בוחרת בדרך של הבריחה מן המציאות. “התנגשות של מתכות שרירותית שחתכה לי את החיים השאירה לי שלוש אופציות, בית קברות, בית משוגעים, או דיור מוגן, ובחרתי בשלישית”. [עמ’ 5]. היא עוזבת את ביתה, ועוברת לגור בדיור מוגן “נווה תכלת” [שם שמעורר אשליה של רוגע ושלווה]. בשונה ממנה ב”אשה בורחת מבשורה” הבריחה היא אל הטבע, אל הנופים והנדודים בשבילי הארץ.

המשותף לשני הספרים היא שאלת ההתמודדות עם אובדן. ההבדל הוא ביעד הבריחה, וגם בעובדה שגיבורת הרומן של גרוסמן נמצאת במציאות של טרום-בשורה, ואילו גיבורת ספרה של מירה מגן חוותה וממשיכה לחוות לאורך כל הרומן את אסון מותם של בעלה ובנה שנהרגו בתאונת דרכים.

נוכחותה של דיירת כבת שלושים ותשע בדיור המוגן יוצרת מצבים יוצאי דופן, כואבים ורוויי הומור בעת ובעונה אחת, כמו אותה אסיפת מחאה [שמסתימת בכישלון] בדרישה להרחיק את הדיירת הצעירה מהמקום. היא ממשיכה לגור ב”נווה תכלת” מוצאת את עצמה מעורבת בחייהם של דיירי המקום, קושרת קשרים עם שכנותיה הזקנות – התאומות ובמיוחד עם בנה של אחת מהן, ועם ילדיה התאומים המפגרים של דיירת אחרת.

הניסיון לברוח מן החיים נכשל. בסופו של הרומן נאווה עוזבת את המקום וחוזרת אל החיים שבחוץ. “אם למרות הכל רוצים לומר מילה טובה לאלוהים, אפשר לשבחו על שהעלים מאיתנו את העתיד…” [בסיום הרומן]. השיח עם אלוהים שזור לאורך הרומן, שאלת ההשגחה האלוהית והאמונה בצל האסון הנורא, מתעוררת מפעם לפעם עד כדי התרסה “שאלוהים ישמור שאלוהים ישמור שאלוהים…כמה אלוהים יכול לשמוע את הנדנוד הזה?….ברצותו ישמור וברצותו ישבור, אני לא אומרת לו דבר מטוב ועד רע” [עמ’ 312].

ייחודו של הרומן הוא בבניית סיטואציה יוצאת דופן של אשה צעירה הבוחרת לחיות את שארית חייה בדיור מוגן, סיטואציה המאפשרת התבוננות בעין פנימית וחיצונית כאחד שתוצאותיה הם תיאורים עשירים, רב- גוניים, אותנטיים ורוויי הומור כאחד.