“כי אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני” [תהילים, כ”ז, י]. הפסוק המהדהד בשמו של הרומן החדש של אהרון אפלפלד, מלווה את הקורא לכל אורך היצירה. המספר- בעיני הילד, מצוי עם אביו ואמו, אך תחושת ה”עזבוני” מרחפות על עולם ילדותו ההולך ונעלם. יחד עם זאת קימת בו האמונה חזקה שגם בתוך הכאוס של ערב מלחמת העולם השנייה “אלוהים יאספני”.

זהו אכן רומן שהאמונה באלוהים מפעמת בין דפיו, יותר מאשר ברומנים קודמים של אפלפלד, עד כדי כך שתוך כדי קריאה חשתי שאני מחזיקה בידי ספר קודש. אפילו חלומות הילדות נתפסים כביטוי לנוכחות אלוהים [מה היה פרויד אומר על פרשנות זו?] ” החלום הוא מתנה מאלוהים “אלוהים העניק לנו שפע של מתנות: אנחנו רואים, שומעים, טועמים, מריחים …מה היינו עושים בלא מתנות אלו?” [עמ’ 12]. יד אלוהים המכוונת את האדם, נוכחת מאד במציאות הטעונה של ערב המלחמה אותה חווים גיבורי הספור, “אמא אומרת שאלוהים שוכן בכל מקום, בכל אדם, בכל בעל חיים ובכל צומח…” [עמ’ 21]. …“אדם בלי אמונה הוא נטע בלא קרקע..” [עמ’ 193].

ייחודו של הרומן הוא בהסתכלות המיוחדת של הילד המתבונן. הילד ארווין המצוי עם הוריו בחופשת הקיץ, יחד עם הבורגנות היהודית של אותם שנים, בנופש על גדת נהר הפרוט, קולט ברגישות מופלאה את הדמויות, את בעיותיהם וייחודם. “בשהותנו האחרונה על גדת הפרוט הייתי בן עשר ושבעה חודשים. אך התמונות שנגלו לי שם לא עממו במרוצת השנים….אני נדהם מן השפע שנגנז בי. המראות, הצלילים, הריחות…”.

נהר הפרוט של קיץ 1938, שונה מחופשות קיץ קודמות בתחושה שהעולם שהיה עומד לפני קטסטרופה נוראה. אף על פי כן ממשיכים הנופשים בחיי השגרה, שחיה בנחל, רכיבה על סוסים ובבטלה ממושכת, כאילו מאום לא מתרחש בעולם שמחוץ לגדת הנהר. זוהי תופעה אופיינית, התכחשות, התעלמות מכוונת, בריחה מהאמת אל האשליה. “גם בווינה” אומרת אחת מהנופשות בגדה “הלכי רוח קודרים, בריונים מטילים אימתם ברחובות, וטוב שחזרתי אל ארץ מכורתי. כאן אני בבית…”.

כיצד מתמודד הילד עם התחושות המאיימות? כיצד הן משפיעות על עולמו הנפשי כשיתבגר, יעלה לארץ, ייהפך לסופר נודע? תשובה לשאלה זו מצויה בספריו הקודמים של אפלפלד שהפך, ולא בקלות, מארווין לאהרון, והמיר במאמצים רבים [ועל כך בספרו “האיש שלא פסק לישון”] את שפת אמו בשפה העברית.