האישיות של שולי רנד ויצירותיו הם כל כך יהודיים וכל כך ישראליים.
לשאלה כל כך יהודית כמו "מה התכלית של זה הכאב" הוא עונה בישראלית מדוברת "לנענע לי את הלב".
כמו יהודי ל "ריבונו של עולם הוא מדבר גלויות, שואל, שואף, כוסף!! אייכה??" וכמו ישראלי שיש לו תשובה לכל שאלה, הוא יודע בדיוק היכן האלוקים – "בתוך הערפל".
כמו כל יהודי-ישראלי שולי נע בין קיצוניות אחת לשניה. מצד אחד הוא "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" ממש מ"כף רגל ועד ראש – מרגליות". ומצד שני – "אי אי, איזה עצבות!! מוחין דקטנות מוחין דקטנות".
אבל שולי מתאר גם את היחסים המורכבים בין היהדות לישראליות. בינו, השחקן המספר לבין המחזאי המשורר. בלב הבריכה, מגלגלים דיבור "על טמא וטהור, מותר אבל אסור" ולפתע נפערת בינהם תהום – אחד מצביע לשמיים, שני צולל במים. אחד אומר כן השני צוחק אין. אבל מעבר למילים, מעבר לחומה המפרידה נרקמת ידידות לחיים. חברות שמעבר למחלוקת הדעות.
בשיר הזה שולי רנד מתמצת את כל הקונפליקט הקיים בחברה הישראלית. אבל כל עוד ישנו דיאלוג, מתקיים ויכוח – גם אם בטונים גבוהים – המשמעות היא ששני הצדדים מחפשים את המאחד, את המחבר. הסכנה הגדולה ביותר היא השתיקה, ההתכנסות של כל אחד בעצמו תוך התעלמות מזולתו.
שולי רנד בשיריו כמו גם בסרט "אושפזין" מהווה דוגמא חיה לדיאלוג, לחיבור, לקשר בין כל חלקי החברה הישראלית ועל כך שולי – תודה.
