הנביא ישעיה מתנבא על בניינה של העיר ירושלים, ומתאר את ריצופה באבנים טובות: "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיה נ"ד, י"ב).
המדרש עומד על פשר המילה "כדכד", בה משתמש הנביא ישעיה לתיאור חומותיה הנבנות של עיר הקודש. לצורך כך מתאר המדרש מחלוקת בין המלאך גבריאל והמלאך מיכאל (ולפי גירסה נוספת המובאת במדרש בין שני בניו של רבי חייא – יהודה וחזקיה): "א"ר שמואל בר נחמני פליגי תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל … חד אמר שוהם וחד אמר ישפה. אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדין".
אליבא דגבריאל ירושלים תיבנה מאבן השוהם. אליבא דמיכאל ירושלים תיבנה מאבן הישפה. בא הקב"ה ומכריע ביניהם – כי ירושלים תיבנה בהתאם לשתי השיטות החולקות – "כדין וכדין" ומכאן מקור השם "כדכד". מה עומד בבסיס מחלוקת זו? השוהם והישפה היו שתיהן אבנים מאבני החושן. שתי אבני החושן האלו התייחדו בכך שהן היו אבני בניה של רחל אמנו – השוהם – אבנו של יוסף והישפה – אבנו של בנימין. יתר על כן, אבנים אלו היו ממוקמות בסמיכות זו לזו – שתי האבנים האחרונות בטור הרביעי של החושן. לפי המהרש"א (בבא בתרא ע"ה.) שתי אבנים אלו מסמלות את בניינה של ירושלים בגאולה הרביעית, ובלשונו: "והם ב' אבנים אחרונים שהם בחושן בטור הרביעי ע"ש אור בגאולה הרביעית שלעתיד שהיא גאולה הרביעית". המהרש"א מסביר כי בניה של רחל נבחרו במדרש זה לסמל את גאולת כלל ישראל, המגולמת בדמות יוסף, כמו גם את בניינה הרוחני והקדוש של ירושלים, המגולם בדמות בנימין, אשר בנחלתו נבנתה העיר, ובלשונו: "ובשוהם היה מפותח שם יוסף ובישפה בנימין ע"פ כונה זו דבגאולה הרביעית יהיה תחילה אור ישראל על ידי משיח בן יוסף ואור של ירושלים שהוא בחלקו של בנימין, וז"ש כדין וכדין, ע"פ שתי הכונות".
ברם עדיין ראוי לבאר מדוע לפי המדרש דווקא מיכאל וגבריאל הם החלוקים אודות מהות האבנים מהן תיבנה העיר? מסביר המהר"ל (נצח ישראל), כי גבריאל ומיכאל מייצגים יסודות שונים בטבע. יסודו של גבריאל הוא יסוד האש ואילו יסודו של מיכאל הוא יסוד המים, ובלשונו: "ורז"ל אמרו (דב"ר, פ"ה) "מיכאל של מים וגבריאל של אש" … כי מיכאל שהוא של מים ר"ל כי מושפע ממנו מה שהוא דומה למים, וגבריאל של אש כי מושפע ממנו מה שהוא שוה ודומה לאש".
לפי המהר"ל, המים – מידת מיכאל, מסמלים את מידת החסד, ואילו האש, מידתו של גבריאל – מסמלת את מידת הדין, ובלשונו: "כי מן מיכאל מושפע ממנו הטוב והחסד וזה דומה למים, וגבריאל מושפע ממנו הדין והוא שוה לאש". שתי מידות אלו, מידת הדין ומידת החסד, מנוגדות אחת לשניה, ואינן יכולות לשמש בכפיפה אחת, ממש כפי שמים ואש אינם משמשים בערבוביה. הניגודיות בין מים ואש משתקפת ברבדים שונים: המים מכבים את האש, והאש מאדה את המים. מעבר לכך, תנועת האש מנוגדת לתנועת המים. האש בוערת כלפי מעלה, ואילו המים זורמים כלפי מטה. אף במים עצמם ישנה ניגודיות. מצד אחד, המים הם מקור חיים, ומצד שני המים יכולים לכלות ולהשמיד. באותו האופן האש הינה מקור אנרגיה יצרני ובונה, אך אף משמשת להשמדה ולכליון.
מבהיר הקב"ה, כי ירושלים נבנית משוהם ומישפה, ממים ומאש, מדין ומחסד: "ומפני שהשם יתברך כולל הכל דין וחסד, ולא כמו המלאכים הממונה על חסד אינו ממונה על דין והממונה על דין אינו ממונה על חסד, והוא יתברך כולל הכל והוא יתברך נותן לה מעלה כוללת, שתהיה ברכא דגולא בה". הקב"ה בורא את ירושלים כבבואתו. ממש כפי שהקב"ה כולל בתוכו את כל הסתירות, כן ירושלים בנויה על תשתית של ניגודים.
מדרש זה חושף בפנינו את עצמתה של ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו (תהילים קכ"ב, ג'). עיר המחברת את הקצוות, המאחדת ומקרבת את הרחוקים, כמאמרו של מלבי"ם (תהילים קכ"ב, א'): "וירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטים להיות גוף שלם יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלקית", ויה"ר שנזכה לחזות בבניין בית הבחירה בעיר קדשנו במהרה בימינו.
