“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת תרומה – מה זה משכן ומהו מקדש ומתי בכלל הצטווינו עליהם, מתי משתמשים במזבח אדמה ומתי בכלים של זהב?


וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם

פרשת תרומה, העוסקת כולה בבניית המשכן, כליו, כלי הקודש שבו, וכל אביזריהם מעמידה בפנינו שאלה לא פשוטה בה הפכו והפכו הפרשנים השונים לאורך הדורות. מתי נצטוו בני ישראל על בניית המשכן?

על פי דעה אחת הרווחת בפרשנים הציווי על המשכן נאמר לאחר חטא העגל כפי שמסביר רש”י בשם התנחומא “בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה… עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים… ובראש חדש אלול נאמר לו “ועלית בבקר אל הר סיני” (שמות לד ב), לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום… בעשרה בתשרי נתרצה הקב”ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן”. רש”י מבין כי הציווי על  הקמת המשכן מהווה בעצם ראיה ברורה לכך שריבון העולם סלח על חטא העגל. על המשך דברי המדרש “כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל באי העולם שהקב”ה שוכן במקדשכם”,  חולק רש”י כשהוא קובע “משכן העדת – עדות לישראל שויתר להם הקב”ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם”. לדעתו של רש”י המשכן מהווה עדות לישראל, ולא לאומות העולם. הרי לא יעלה על הדעת כי התפקיד העיקרי של המשכן יהיה לשכנע את אומות העולם כי הקב”ה התפייס והחזיר את שכינתו לשכון בקרב עם ישראל. הרי מי מבין הגויים ראה את המשכן במדבר סיני? לכן רש”י מבאר כי תפקיד המשכן הוא תודעתי, כדי שבני ישראל ייווכחו כי הקב”ה שוכן בתוכם על כל המשתמע מכך.

גם ר’ עובדיה ספורנו מביא סברא התומכת בכך שהציווי אכן מאוחר לחטא העגל כפי שהוא כותב בצורה בהירה ומדוייקת בהקדמתו לפירוש התורה ” קודם לחטא העגל, תיכף אחר מתן תורה, לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם, ולא נצטווו על עשיית משכן וכליו וכוהניו ומשרתיו, ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל, זולתי אחר מעשה העגל, כאומרו יתברך “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח”, אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם, ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי. ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים, יספיק מזבח אדמה, ואמר “בכל המקום אשר אזכיר את שמי”, והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים, כעניין בתי מדרשות וזולתם, “אבוא אליך וברכתיך”. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו “כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו'”, ואחרי כן תיכף נתן המשפטים, ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה’ אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה, ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל, אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד, ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאומרו “ויאכלו וישתו”. אמנם אחר חטאם בעגל, גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם, על כל זאת אמר “ועשו לי מקדש וכו'” – והדברים מובהקים  ואינם צריכים ביאור, הספורנו אם כן לא רואה במשכן אות מהקב”ה אלא רואה בו תיקון של ממש,  אמצעי פולחני הנדרש בכדי לתקן את הרמה  הרוחנית הירודה של עם ישראל, שהתגלתה במעשה העגל. על פי דבריו המצב האידאלי והראשוני היה לעבוד את ה’ בכל מקום ובלי בניינים וכלים מפוארים, ורק בדיעבד ומשחטאו נזקקים הם להמחשה ולהנגשה של מעשה עבודת ה’.

גם דון יצחק אברבנאל  נוקט בעמדה דומה ואפילו קושר את מעשה המשכן ותכליתו למעשה הקורבנות, ותכליתו  “הנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציום ה’ דבר מענין הקרבנות, אבל ציום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. האמנם כאשר עשו העגל וראה ה’ יתברך שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם ולכן באו מצוות הקרבנות מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי לבם ומהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים… ועל זה מפני כובד חטאתם הוצרכו למצוות הקרבנות.

גישה זו מוכרת וידועה ומניחה בתמציתה כי כל מטרת עבודת ה’ הגשמית הכוללת בית מפואר לה’, כלי נאים ומפוארים בתוכו, וכן כל מעשה הקורבנות הינם למעשה כלים להפשטה, המחשה והנגשה הנדרשת לעם ישראל בדיעבד לאחר שהובהר בחטא העגל שאין הוא יכול לעשות זאת בדרך האדילית והראשונית ללא המחשה כלל. גישה זו מתבססת בעיקר על שני עמודי ייסוד, הראשון הוא הציווי מפרשת יתרו בסוף מעמד עשרת הדברות בסיני הקובע שמזבח לעבודת ה’ עושים מאדמה ובפשטות “מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי”, והיסוד השני הוא הסייפא של אותו הפסוק ממש “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.” ממנו משתמע כי את עבודת ה’ ניתן לעשות בכל מקום בו מזכירים את שם ה’ ואין צורך בשום מבנה פשוט או מפואר וכלים מיוחדים. עצם הדבר שדברים אלו נאמרו בתוך מעמד הר סיני וכחלק מתוך הדין והדברים שנאמרו בהר [כפי שהבאנו בהרחבה בפרשת משפטים], מהווה הוכחה עבור האוחזים בדעה זו כי  דרך עבודת ה’ המופיעה מפרשת תרומה ואילך ניתנה בדיעבד וכתיקון לצורך של העם בהנגשה ובהמחשה של האלוהות.

כבר עסקנו כאן בעבר בשתי ההנהגות הארץ ישראליות בלימוד המקרא “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” ו“אין מקרא יוצא מידי פשוטו”. על פי דרך הלימוד הזו עלינולהניח כי אם בחרה התורה לנקוט בלשון מסוים, הר זה משום שללשון זו כמות שהיא יש כוונה עמוקה והיא מקור עצום להבנתם של הדברים והמסרים הגלומים כולם בתוך דברי התורה. ועל כן יש להפוך בדברים כמות שהם כתובים על פשוטם ובוריים ולנסות וללמוד לעומק את המסר הנמסר לנו מתוכם כפשוטם.וזו כמובן מבלי לגרוע כהוא זה מחשיבותם של הדרש הרמז והסוד, ומתפקידם בפירוש והבנת מסרי ויסודי תורה. אך אנו הדבקים בתורת הארץ ובשיטותיהם של המהר”ל מפראג השל”ה הקדוש , המלבי”ם, הנצי”ב מוולוז’ין,מרן הראי”ה, הרב הראשי לישראל הרב גורן זצ”ל ואחרים שכתבו רבות בדבר העדיפות של ‘תורת ארץ ישראל’ ובתיאור של שיטת הלימוד הנובעת מרוח הקודש ששורה בארץ ישראל, ומסייעת בלימוד כך שאין צורך להרבות בקושיות ותירוצים, להסתבך בגרסאות שונות, ולעיין בעומק ובחריפות רבה הממעטת בפלפולים הנפוצים בשיטת הלימוד הקלאסית.

על פי כך, יש לנו לשאול את השאלה העמוקה ששואל הרמב”ן בהקשר של נושא הציווי על המשכן “פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה לשון רש”י ולמה נהפוך דברי אלהים חיים”, שאלתו של הרמב”ן מהדהדת אף יותר אל מול המילים הקשות שכותב שד”ל (הרב שמואל דוד לוּצָאטוֹ חי בטרייסטה שבאיטליה  1800 – 1865 והיה משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם מראשוני אנשי חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה באיטליה.) על דברי האברבנאל שהבאנו כאן למעלה “ודון יצחק (אברבנאל א.ב) אמר כי לא ציווה על הקרבנות (והמשכן א.ב) אלא אחר שעשו העגל וזה שקר, כי אמנם מיד אחר מתן תורה במ’ יום ראשונים שהיה משה בהר נאמרו לו פרשת תרומה ותצוה … ומעשה העגל לא היה סיבה לשיצטוו על אלה, אבל בהיפך גרם עיכוב ואיחור לעשיית המשכן, כי בהיותם נזופים למקום לא היה ה’ רוצה לשכן שכינתו בקרבם ולא ציווה אותם על מעשה המשכן עד שנתפייס להם

מדרש רבא אף מגדיל לעשות ומתאר את מהותו של המשכן ככלי חיבור בין עם ישראל לקב”ה בדרך שנקבע לכתחילה ממש,  מיד לאחר שאמר עם ישראל נעשה ונשמע על הר סיני וללא שום קשר לחטא העגל או לצורך בהגשמת עבודת ה’.
“אמר רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון, משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיתה לו בת, והיה אוהבה יותר מדאי (מדי א.ב), כל זמן שבתו קטנה היה מדבר עמה בפרהסיא, ראה אותה בחצר היה מדבר עמה. כיון שהגדילה ובאת לידי סימנים, אמר המלך אין זו כבודה של בתי שאהא (שאהיה א.ב) מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לה פאפליון, לכשאני מבקש לדבר עם בתי אהיה מדבר עמה מן הפאפליון ולפנים. כך כשראה הקב”ה את ישראל במצרים היו נערים, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו, ראה אותם על הים היה מדבר עמם, שנאמר פנים בפנים דבר ה’ עמכם, וכיון שקבלו את התורה ונעשו לו אומה שלימה, ואמרו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע, אמר הקב”ה, אין בשבחן של בני שאהיה מדבר עמהם בפרהסיא, אלא עשו לי משכן, וכשאני צריך לדבר עמהם, אהיה מדבר עמהם מן המשכן, ” ואם כןברור כי הציווי על בנייתו של המשכן נאמר למשהבהר סיני עוד בתקופת 40 הימים הראשונים של שהותו על ההר ועוד לפני חטא העגל.

ואכן השאלה גדולה ועמוקה שכן היא אינה עוסקת רק בשאלת התזמון בו נאמרו הדברים על ידי הקב”ה, השאלה עוסקת גם ואולי בעיקר בקביעת תפקידם של המשכן הכלים והקורבנות, האם תפקידם וייעודם הוא להוות פתרון הגשמתי בדיעבד לדרך עבודת ה’ שלכתחילה היתה צריכה להיות רוחנית לגמרי וללא “עזרים” וכלים גשמיים ?! או לחילופין אם נאמרו הדברים כפי שהם מתוארים על סדרן במקרא הרי שדרך עבודת ה’ בהיכל או במשכן בעזרת כלי קודש, קורבנות מנחות וקטורת היא הלכתחילה והיא זו המהווה את ברירת המחדל לדרך עבודת ה’ גם שלנו ובימינו.

הרש”ר הירש  מנסה לתת תשובה והסבר משלו לשאלה זו, ובדרכו המיוחדת הוא שם ראשו בין החולקים ומנסה לתת תשובה על דרך הישר המשלבת את שתי הדעות. “לאחר שהורדו מחדש לוחות העדות, שוב נצטוו על הקמת משכן העדות, שהרי הלוחות הם הערבון לנוכחותו המיוחדת של ה’ בקרב העם. המאורעות הקשים שהעם התנסה בהם, כמסופר בפרקים האחרונים, העמידו בסימן שאלה את כל הגשמתו של ציווי זה, אולם המאורעות האלה היו בעלי חשיבות מופלגת לגבי הציווי הזה עצמו, לגבי המשכן ותכליתו. עתה היה צריך להקים את המשכן על יסוד חדש של נסיון, העם והכהנים למדו להכיר את עצמם בכל פריון חוסר שלמותם. הם למדו להכיר, כי זקוקים הם להשתלמות מתמדת, להתעלות ולכפרה… המשכן שנצטוו להקים נועד להיות המקום, ממנו יהל אור חזון ייעודם לנצח, למען הפרט ולמען הכלל, המקום, בו ימצאו תמיד ובכל מדרגה של תעייה ורפיון את הכוח לשוב ולעלות אל על, את חוזק הרצון להתמיד ולעמוד ברום מעלת ייעודם ואת עזרת ה’ וברכתו למימוש כוונתם הרצויה… אולם את עיקר חשיבותם של המאורעות שקדמו לבנין המקדש הראשון ניטיב להבין, אם נזכור, כי ברגע הזה כבר נעשה הפשע הלאומי הגדול ביותר, וכבר הושג החסד הנעלה ביותר מאת ה’, ללא מקדש וללא קרבנות.” דבריו המרתקים של הרש”ר הירש מעמידים מציאות אחרת בה למעשה ישנם שני ציווים להקמת המשכן ובהתאם להם גם משתנה תכליתו ותפקידו בעולם. מראשית כבר היה ציווי על המשכן – זה של פרשתנו – ועל פיו נועד המשכן להוות כלי התקשרות מעשי בין בורא העולם לעמו וצאן מרעיתו. אך מעת שחטאו בחטא העגל נתקבל ציווי מחודש על המשכן, והוא קיבל הגדרה חדשה הנובעת מחוסר השלמות האמונית שהפגין עם ישראל בחטא העגל המכונה על ידי הרש”ר הירש “הפשע הלאומי הגדול ביותר“, אך הרש”ר הירש גם טורח להבהיר לנו כי המשכן בתפקידו החדש אינו חלק מתהליך הכפרה על חטא העגל שכן “כבר הושג החסד הנעלה ביותר מאת ה’, ללא מקדש וללא קרבנות” כלומר הקב”ה כבר סלח ומחל לעם ישראל עוד טרם נבנה המשכן וטרם החלה בו הקרבת הקורבנות. תפקידו החדש של המשכן על פי דברים אלו הוא להוות מעין פתרון זמני של מקשר בין האלוקות לבין בני ישראל תוך שהוא ממלא את החסר הגשמי של האלוהות הכל רוחנית. למעשה מציב הרש”ר הירש את ייעודו המחודש של המשכן כמין מכשיר קשר ייחודי לעם ישראל כפי שמופיע במדרש רבא על המילים “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”, “אמר רבי יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם, משהוקם המשכן נסתלקה מביניהם”

את תפקידיהם של שני המשכנים מציב יפה יבדל”א הרב אורי שרקי ” משכן משה שבפרשת תרומה אין בו האביזרים הנדרשים לכפרה: כהנים, בגדי כהונה, מזבח קטורת וכיור. משכן אהרון שבפרשת תצווה, פועל על הדמיון: “ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת”, המותירים רושם בנפש. תורת משה, המופיעה בפרשת תרומה, שאהרון הכהן נעדר ממנה, פונה אל האדם הצדיק, הנשלט על ידי השכל, שאין כלל חשש שמא יחטא, אך הזקוק להנחיות כיצד להתקרב אל ה’. תורת אהרון לעומתה, המופיעה בפרשת תצוה, שמשה נעדר ממנה, מניחה שהאדם עלול לחטא ויש צורך בהדרכה גם לאדם החוטא, כדי למנוע ממנו את הרצון לחטוא, ולתקן. 

בבואנו למצוא את המשכן שלנו, שהוא דרך עבודת ה’ שלנו כיום בהעדרו של בית מקדש ובעתיד לבוא כשיבנה במהרה בימינו עלינו למצוא ולהבין את הדרך בה פועל המשכן או המקדש ולנסות ולמצוא בתוכנו ובעבודת ה’ שלנו את אותם היסודות ואותם המכשירים שיגדירו אותה כפי שהיא נצרכת ומתוארת כחלק אינטגראלי ממתן התורה.

ראשית יש לבסס דרך עבודת ה’ הכוללת הן את משכן משה והן את משכן אהרון , כזו שיש בה גם התקשרות טהורה ללא צילו של החטא, אבל היא מכילה גם את ההבנה שהאדם עלול לחטוא, תפקידו הראשון של המקדש הזה הוא לייצר בנו תודעה אמונית מחד ויכולת תיקון מאידך.

ושנית יש לראות שהמשכן והמקדש שבא בעקבותיו, ואף הבית השני שרבו בעוונות,  ובוודאי זה השלישי שיבנה ברצות ה’ במהרה בימינו מהווים כלי של קישור בין עם לאלוקיו, אבל בנוסף לכך הם מכילים בתוכם גם את החיבור העצום שבין עם ישראל לארצו, שהרי ארץ ישראל, בדומה לעבודת המקדש, הינה כל כולה קשר בין רוח לבין חומר. בארץ, עבודת האדמה החומרית הינה עבודה קדושה ובעלת ערך רב המעלה את החומר לדרגת קודש ממש . גם עבודת המקדש – זו שבלכתחילה וגם זו שבמתוקן בנויה כולה על התקדשותו של חומר והפיכתו לקדוש ורוחני, כך הופכים העצים, השיטים, הזהב, הכסף, הנחושת התכלת, הארגמן, תולעת השני והשש, למכשירי קודש של ממש.  הם אינם חומר עוד,  הם מכשיר אלוקי של ממש. בדיוק כך מתעלים בהמות ועופות ומנחות מדרגת חומר פשוט לדרגת קדושה רוחנית שאין למעלה הימנה, בהופכם לקורבנות. כפי שמתאר זאת ה”שפת אמת” (רבי יהודה אריה ליב אלתר שהיה האדמו”ר השלישי בשושלת אדמור”י חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19), ותיקון הגוף ניתן לבני ישראל ב’ אלו הדברים שהתורה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות. וארץ ישראל ובית המקדש (תוחלתן היא א.ב) היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף ג”כ אל הקדושה להיות חיבור הגוף והנשמה ביחד. כמ”ש כי תבואו ונטעתם וזה תיקון הגוף היה חסר להם קודם ביאת הארץ. וכן עתה בגלות שהשאיר לנו הקב”ה התורה הקדושה. ובהמ”ק אין לנו. לכן א”א להתקיים בקדושה רק כפי ביטול הגוף לצאת מהגשמיות ע”י הדעת מהתורה ותיקון”. כשם שהמשכן והמקדש הוא תפארת של החומר המפאר את הרוח  כך גם ארץ ישראל על פי השפת אמת היא מציאות בה הכל חומר, היא גשמית וקרקעית,  אך בה הכל הוא גם רוח היא קדושה ומקודשת, החומריות שלה מפארת את קדושתה.

דוד המלך חש בכך בעת שהתבססה מלכותו מאוד והוא רצה להתקדם בהתבססות של החיבור הזה בין חומר לרוח וביקש להקים בית של קבע במקום בית הארעי של המדבר. גם עזרא ונחמיה הבינו שעל מנת לממש את חזון שיבת ציון של דורם ולבסס את אחיזת עם ישראל השב מגלות בבל לארצו יש צורך לעשות זאת דרך חיבור החומר והרוח. הם החלו מיד לאחר הגעתם לארץ בה מחוברים חומר ורוח בבנייתו של הבית בו מחוברים החומר והרוח בצורה מושלמת. ומי ייתן וגם בדורנו נזכה לראות איך ארץ ישראל שאי אפשר כבר  להתעלם מהתגדלותה ברוך השם בחומר והתחזקותה בדורנו גם ברוח, עולה קומה נוספת בגאולתה, קומה בה נבנה את חומות ירושלים ונראה בעזרת ה’ את בית ה’ בנוי כבתחילה ונעשה בו את עבודתו כמימים ימימה מתוך הנפה מלאה של החומר למדרגת הקודש והרוח.