“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת תצווה – על התמדה ועל הקשר שבין הכוהנים, אסתר המלכה וארץ ישראל.


וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃

פרשת תצווה היא השנייה , בסדרת הפרשות העוסקות במשכן, בכליו ובחלק מהנהגותיו, התבוננות עמוקה אל תוך הנשאים הנידונים בשתי הפרשיות הללו מעלה מיד את השאלה מהי הסיבה שפרשיות אלו נפרדות אחת מהשניה ? הרי שתיהן עוסקות לכאורה בדיוק באותן נושאים ?!.  ברצוני להעלות שתי תשובות אפשריות לשאלה זו.

התשובה הראשונה מבוססת כולה על שאלה מפורסמת אחרת על פרשתנו .פרשת תצוה היא הראשונה מאז מסופר על הולדת משה בפרשת שמות שבה לא מופיע שמו של משה רבנו (היא אומנם אינה האחרונה, וישנן עוד פרשיות בספר דברים שבהם נפקד שמו של משה, אך מכיוון שמשה הוא הכותב את משנה התורה, וזהו בעצם נאומו של משה אין פליאה כי הוא אינו קורא לעצמו בשמו). הטעם לזה מבואר בזוהר הקדוש “מאן לן רב ממשה, דאמר: ‘ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת’, ואמר לצורך, ואע”ג דקב”ה עביד רעותיה, עם כל דא לא אשתזיב מעונשא, והא אתמר דלא אדכר בפרשת ‘ואתה תצוה'” [תרגום: מי לנו גדול ממשה, שאמר ‘ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת’ והיו דבריו אלו לצורך, ואף על פי שהקב”ה פעל כמו שביקש (ומחל לעם ישראל א.ב), עם כל זאת לא נתמתק עונשו וזו הסיבה שלא נזכר שמו בפרשת ‘ואתה תצווה’] .ופירוש הדברים הוא שכל דיבור שאדם מוציא מפיו פועל את פעולתו, וכיון שהוציא משה  מפיו תנאי שימחה שמו מן התורה, לפיכך נמחק שמו מפרשה זו.

אך ישנה קושיה גם על  תשובה  זו, הרי משה רבינו אמר “מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ”, ופירש”י שם : “מספרך – מכל התורה כולה“. ומדוע למרות זאת נמחה שמו רק מפרשה אחת? ועוד, אם בכל זאת  די בפרשה אחת, מדוע דווקא פרשת תצוה? ובנוסף יש לשאול גם, הרי משה רבינו אמר “וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ” הווה אומר  שרק אם לא ימחל ריבון העולם  על חטא העגל ימחה את שמו, ומכיוון שבסוף כן מחל להם הקב”ה, וא”כ מדוע נמחה שמו בכלל ?

ועונים על כך גם  הרא”ש וגם בעל הטורים(ודבריהם ארוכים מלהביאם כאן כלשונם ועל כן אני מתמצת כאן את עיקר תשובתם) שאם הקב”ה לא היה מוחל על עוון העגל הוא אכן היה מוחה את שמו של משה רבינו מכל התורה כולה, אך כיון שמחל הקדוש ברוך הוא לישראל והתנאי לא התקיים, היה ניתן לכאורה להתעלם ממנו. אך עם זאת מכיוון  שידוע שקללת חכם אפילו על תנאי היא מתקיימת, ולכן אי אפשר היה לבטל את תוצאותיה  לגמרי, עשה הקב”ה עם משה לפנים משורת הדין ומחה את שמו רק מפרשת תצוה. ומדוע דווקא פרשת תצוה ? מכיוון שהיא הפרשה האחרונה לפני חטא העגל, ואפשר לומר עליה “מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ” – הפרשה האחרונה שכבר נכתבה.

לתשובה זו נוספת תשובה מרתקת מפיו של החיד”א בספרו “חוכמת אנך”, אמרו רז״ל (רבותינו זכרונם לברכה א.ב) דבפרשה זו לא נזכר משה משום שאמר ‘מחני נא מספרך אשר כתבת’ ונתקיים מיהא שלא נזכר שמו בפרשה זו. ואפשר דיען דמרע״ה (משה רבנו עליו השלום א.ב) מסר עצמו להצלת ישראל והפליא לעשות בעידן רתחא. לכן דיבורו נתקיים איזה דבר שלא נזכר שמו בפרשה זו. וגם זה המעט לכבוד מרע״ה נאמרה פרשה זו בלשון הזה ואתה תצוה דנראה שזאת הפרשה היא סיום פרשת תרומה ואינה פרשה בפני עצמה אלא היא מחוברת עם פרשת תרומה וכבר נזכר כמה זמני שמו הטוב בפרשת תרומה.” החיד”א הקדוש טוען אם כך, שלמעשה הסיבה היחידה שפרשיות תרומה ותצווה התנתקו אחת מהשנייה היא לכבוד של משה רבינו ובכדי “לצמצם” את עונשו ככל הניתן שכן משה רבינו לא עשה את התנאי הזה אלא רק למען עם ישראל ולהצלתו ועל כן נמצא הפתרון לקיום גזרתו בחלוקת שתי הפרשיות כך שרק בחלק קטן ככל האפשר יעדר משה מהתורה.

התשובה השנייה עוסקת בהיבט אחר של הדברים. ישנה הבחנה ברורה בין שתי הפרשיות הללו תרומה ותצווה שתיהן פותחות אומנם בציווי למשה רבנו לפנות אל עם ישראל ולרתום אותו להיות רכיב פעיל בהתקדשות החומר כפי שבארנו בשבוע שעבר. אך אם בפרשת תרומה מופיע הציווי בלשון רכה של דיבור , “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה”  הרי שבפרשתנו הוא מופיע תחת הפועל ה”קשה” בלשון של ציווי “וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” וכבר עמדה הגמרא במסכת קידושין על הייחודית של הפועל “צו” כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז, מיד ולדורות,” ואם כן צריכים אנו לשאול מה נתייחדו העניינים הכתובים  בפרשת תצווה מאלו שבתרומה ומדוע עליהם יש צורך לזרז דווקא בהם. הדברים שנאמר כאן מתבססים ברובם על דברים שקראתי בשם הרב ראש הישיבה והרב הראשי לישראל הרב הגאון אברהם שפירא זצ”ל ונביאם בתמצית בשם אומרם.

כאשר אנו קוראים את פרשת תצווה ניתן לשים לב מיד שיש בה הדר מיוחד והיא בעלת ייחוד ביחס לפרשת תרומה  הקודמת לה ולפרשות אחרות העוסקות בהקמתו של המשכן. רוב רובה של הפרשה  עוסק בדרך הקדשת הכהנים המשרתים בקודש ובבגדיהם המיוחדים לעבודת המשכן ולשירות בקודש. אך נבדלות מכך פתיחת הפרשה וסופה אלו יוצרות כמעין מסגרת לנושא העיקרי . תחילת הפרשה  מתייחסת לציווי להבאת שמן זית זך למנורה, ולתיאור עבודת המנורה “וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. ואילו סופה של הפרשה  עוסק בציווי להקמת מזבח הזהב הקטרת הקטורת. ” וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתו וכו'”.(ויש לדון בנפרד מדוע שונה התורה שוב את הציווי הזה להקמת מזבח זהב לאחר שנצטוו על כך ישראל כבר בפרשת תרומה ועוד נעשה זאת בעזרת ה’). ואם כן מה היא הסיבה למבנה של  מסגרת כזו בפרשתנו, האם נושא קידוש הכהנים ובגדי הקודש החושן, האפוד, הציץ והאורים והתומים אינם כדאיים שיכתבו בעצמם, במקום משלהם ללא מסגרת  ?!

ישנו בסיס משותף לשני ציווי המסגרת. הציווי להבאת השמן וזה להקמת המזבח. בסיס זה  מופיע בשניהם במילה “תמיד” “לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” בהקשר השמן והמנורה,  “וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם” כאשר מדובר על הקטורת. וזהו הוא אולי המסר המרכזי אותו מעבירה לנו התורה בפרשת תצווה

מנהיגי ישראל אינן ככל המנהיגים, הם אומנם  אנשי קודש מורמים מעם אך עם זאת הם בעיקר מיצגיו של העם, שירותם בהנהגה אינו עומד בפי עצמו הוא חלק מהשרשרת של ההיסטוריה הישראלית. הנהגתם צופה לעתיד ומסתכלת על העבר היא חולשת קדימה ואחורה , היא נחלת “תמיד”. היא חופנת בתוכה התמדה ורצף לאורך כל הדרות. זוהי המשמעות הנחבאת בתוך המסגרת העוטפת את הכהנים, זו היא גם הסיבה לכך שהתורה נוקטת בפועל צו לפני המסגרת הזו כפי שהבאנו מן הגמרא “כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז, מיד ולדורות“, זהו גם ההבדל בין התרומה המתבקשת בלשון רכה בפרשה הקודמת שהיא חד פעמית ונדרשת רק לרגע הקמת המשכן, אל מול ענייני פרשתנו השמן,הכהונה והקטורת (שתחזור במהרה בימינו כשיבנה ה’ ביתו כבתחילה) שעיקר עניינם הוא “תמיד”.

התמדה זו היא גם העומדת בבסיס בקשתה של אסתר מחכמי ישראל “קבעוני לדורות” כפי שמתאר יבדל”א הרב יעקב פילבר בספרו “איילת השחר” , בנבואתה ידעה אסתר שלעם היהודי צפויה גלות ממושכת במדבר העמים שאת סופה אין לראות באופק, גלות שבמצבים הקשים יראה העם את עצמו כאדם הטובע בלב ים, במים שאין להם סוף, והוא זקוק לקרש הצלה שיצילהו מטביעה ואבדון גם אם אינו יודע לאן סוחפים אותו זרמי מצוקת העיתים. קרש הצלה כזה – לדעת אסתר – היתה מגילת אסתר, שהיא מלמדת את עם ישראל שאפילו אם יגיע העם בגלותו למצב של “להשמיד ולהרוג”, למצב של שואה, וגם אם האור לא יראה בקצה המנהרה הגלותית, גם אז אין להתייאש, כי הגזירה יכולה להיהפך לפעמים בתוך לילה אחד. ואכן “ונהפוך הוא” הוא המסר העיקרי של המגילה, וכשכזה אין לך בתולדות העם היהודי נבואה שכה הוצרכה לדורות כמו הכתוב ב”מגילת אסתר”, ולכן לבסוף קיבלו חכמים את דעתה של אסתר ומגילת אסתר אכן נכתבה לדורות ונכללה בספר התנ”ך.” 

התמדה זו היא גם ייסודה של הגאולה השלישית בה נמצאים אנו בארצנו כמופיע בתנחומא,  “שאין מתישבין בארצם אלא בגאֻלה שלישית. גאֻלה ראשונה זו גאֻלת מצרים (בימי משה א.ב), גאֻלה שניה זו גאֻלת עזרא (בימי אסתר א.ב), השלישית – אין לה הפסק (והיא מתקיימת תמיד א.ב)”

פורים שמייח