“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת תולדות – על הבכורה, העקב הברכה ומה שבניהם. על עימות בין ריח השדה לתורת, האוהל על אינטואיציה נשית ואימהית וכמובן על הארץ.


וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.” בשיאה של פרשת השבוע עומדת העברת ברכת אברהם אבינו מיצחק ליורשו, וכל זאת דרך תוכניתה של רבקה “לגנבת” אותה הברכה, וראוי לברר מספר נקודות במהלך מעשה זה.

ללא ספק הראשונה שבשאלות שצריכה להשאל כאשר קוראים את מהלך העברת הברכה היא, האם יצחק באמת טועה ? היתכן כי יצחק אבינו שרואה את בניו התאומים שהתכונות הסגוליות שלהם כבר בולטות לעין כפי שמציינת התורה “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים”  במשך כ 63 שנה [אומנם אין ציון מדויק לגילם של יעקב ועשו בעת הברכה אך על פי חישובו של רש”י (באחד מהפרושים הארוכים והסבוכים ביותר שלו) בפרק כ”ח פס’ ט’ “וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.” הברכות היו בשנת מותו של ישמעאל – שנת 2171 לבריאת העולם כשיעקב בן 63 שנים], ונחזור לשאלה האם יתכן כי יצחק לא מצליח להבחין בתכונותיו הטרומיות של יעקב ובכך שיעקב הוא הוא הראוי לברכת אברהם? מה גם שברקע עומדת הבטחת ריבונו של עולם לרבקה בעת ההיריון ש “לְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.”.

הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר אנו קוראים את תגובתו הכאובה של עשו לאחר שהוא מגלה שברכתו נגנבה “הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי”, והדברים כאובים אך ברורים. התורה עומלת כבר מעת לידתו של יעקב, לטעת בתודעתנו את העובדה כי יעקב אינו בן רגיל, כבר בלידתו נקרא שמו יעקב על שום ש “אַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב”, יעקב הוולד מנסה כבר ברגע לידתו על פי התורה להיות הראשון והבכור ועל כך נקבע שמו וציון תכונתו הטרומיתומיד לאחר סיפור לידתם ובעת שעשו חוזר מהלווית אברהם אבינו, [כפי שמספר לנו רש”י בפרושו על נזיד העדשים האדום אדום הזה “וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּבָּ”ה”], רוקם יעקב מזימה חדשה “להשתלט” שוב על הבכורה ועל המעמד של הבן הבכור והמוביל לבית יצחק.

וכמובן מעל כל אלו ניצבת ומתמיהה מכל פעולתם של יעקב ורבקה אימו  בעת שיצחק מחליט להעביר את הברכה לבנו בכורו עשו, רבקה מגייסת את כל כח תחבולתה, ואף מרגיעה את חששותיו על יעקב “אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה.” וכל זאת על מנת ליצור אצל יצחק מצג שווא ובכדי לקבל את הברכה הנכספת כל כך.

ואנו שואלים את השאלה המתבקשת, הזה הוא אבי האומה הנבחר ? איש שבתכונתו הטרומית עומדים מעשי רמיה ותככנות, איש מֵעָקֶב ? או במילים אחרות מהי  ההתוויה התנהגותית אותה רוצה התורה להנחיל אצלנו בספרה את סיפור  תחילת חייו של יעקב ומהו המסר אותו צריכה האומה העברית לקחת ממעשה אבות זה ?

לפני שנענה על כך, יש להתייחס לעובדה כי חלק גדול מפרשני המקרא השונים עושים מאמצים עליונים למצוא סיבות ללמד זכות על יעקב, ולהוציא  את הדברים מכלל פשוטם. כמו לדוגמה דבריו של רש”י על תשובתו של יעקב לשאלת אביו  “מִי אַתָּה בְּנִי” במילים הכה ברורות, אך המתמיהות  “אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ”, רש”י שחש כמו כולנו את התמיה על אי האמת שבדברים בפשטותם מפרש במקום “אָנֹכִי הַמֵּבִיא לְךָ וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ” וכן בעניין “קנית” הבכורה ועיכובו של עשו באחיזה בעקב מוצא רש”י שוב זכות ליעקב אחרי כן יצא אחיו וגו-שָׁמַעְתִּי מִ”אַ הַדּוֹרְשׁוֹ לְפִי פְּשׁוּטוֹ, בְּדִין הָיָה אוֹחֵז בּוֹ לְעַכְּבוֹ, יַעֲקֹב נוֹצַר מִטִּפָּה רִאשׁוֹנָה וְעֵשָׂו מִן הַשְּׁנִיָּה; צֵא וּלְמַד מִשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁפִּיהָ קְצָרָה, תֵּן לָהּ שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ אַחַר זוֹ – הַנִּכְנֶסֶת רִאשׁוֹנָה תֵּצֵא אַחֲרוֹנָה וְהַנִּכְנֶסֶת אַחֲרוֹנָה תֵּצֵא רִאשׁוֹנָה; נִמְצָא עֵשָׂו הַנּוֹצָר בָּאַחֲרוֹנָה יָצָא רִאשׁוֹן וְיַעֲקֹב שֶׁנּוֹצַר רִאשׁוֹנָה יָצָא אַחֲרוֹן, וְיַעֲקֹב בָּא לְעַכְּבוֹ, שֶׁיְּהֵא רִאשׁוֹן לְלֵדָה כְּרִאשׁוֹן לִיצִירָה, וְיִפְטֹר אֶת רַחְמָהּ וְיִטֹּל אֶת הַבְּכוֹרָה מִן הַדִּין:” .

דברים אלו של רש”י ושל אחרים  דורשים ביאור מעמיק שכן כלל נקוט הוא בידנו ש”אין מקרא יוצא מידי פשוטו”,   והכוונה היא שהתורה בוחרת להשתמש במילים ברורות ופשוטות לתאר את המציאות אותה היא בוחרת להעביר אלינו, ואינה צריכה להתחכם. או להחביא מציאות, וכאשר הדברים מורכבים ואינם נהירים לנו מתוך פשוטם, עלינו החובה למצוא בהם את ההבנה היותר מדויקת, והיותר מעולה. ולדייק בדברים יותר כך שנוכל למצות מהם את המסר אלינו בצורה הנכונה והמתאימה ביותר. מה גם שבמקרים שהעלינו לעיל ברור מאוד מתוך הפסוקים שישנה ביקורת על יעקב על הדרך לכאורה לא ישרה בה הוא פועל בכדי להשיג לעצמו את מעמד ממשיך דרכו ויורש העצר של יצחק [ואין כאן המקום וקצרה היריעה מלהעמיק בשאלה מדוע אם כן בוחר רש”י להוציא דברים אלו מידי פשוטם- ולבחור במעין משחקי מילים ומשחקי פיסוק בכדי להסביר את התהיות].

בבואנו לנסות ולהסדיר את הדברים ולמצוא בהם את ההבנה ואת הורית הדרך, כדאי לנסות ולבחון את הדברים בעיניו של יצחק אבינו.

יצחק הנושא באחריות העברת הברכה ולפיד האור האלוקי מאברהם לדור שאחריו צריך לקבל את ההחלטה הנכונה למי משני בניו עליו להעביר את המורשת. והתורה מבארת כבר בתחילת הדרך שמדובר על שני מסלולי חיים שונים לגמרי זה מזה “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים”. יצחק מוצא את עצמו מתבונן בשתי דרכים והנהגות שונות מאוד זו מזו ובבואו להעביר או המורשת שלו הלאה עליו לבחור מהי הדרך הנכונה משתי אלו להמשיך בה את המסורת העברית אותה קיבל מאברהם אביו.

יצחק איננו איש של חידושים, הוא איש של המשכת דרכו של אברהם, הוא אפילו אינו חופר בארות חדשים בכנען ככתוב “וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו” יצחק חוזר על מהלכיו של אביו. אך כעת בבואו לברך את בניו ולצוות עליהם את המשך הדרך עומדת בפניו שאלה קשה. בניגוד לאברהם אביו לו אמר הקדוש ברוך הוא בברור מי מבניו יהיה ממשיך דרכו “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.” עומדות בפני יצחק שתי דרכי חיים והנהגות שונות מאוד זו מזו ועליו לבחור מה היא התשתית הנכונה עליה תוכל להתקיים הברכה האלוקית על הזרע על הגדולה ועל הארץ.

מצד אחד עומד עשו – איש השדה המחובר כול כולו לחומר ולאדמה. ומצד שני עומד יעקב איש תם אשר יושב ב“אָהֳלוֹ שֶׁל שֵׁם וְאָהֳלוֹ שֶׁל עֵבֶר (רש”י)” ומחובר כל כולו לרוחו האלוקית וללמוד האמונה על פי דרך האבות.

אין לנו סיבה לחשוב שיצחק אינו מכיר את הנהגתו של עשו ושהוא מוטעה על ידו, כל הסימנים והאמירות של התורה בפשוטם מראים שיצחק הכיר את עשו בדיוק “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו” , “וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.” , וגם בעת שיצחק יושב להעביר את ברכתו הוא פונה לעשיו במילים “וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי”. ואכן מפשוטם של הדברים ברור שעשו נבחר על ידי יצחק לא בטעות לא מחוסר ידיעה על דרכו אלא דווקא בשל דרכו זו.

את כל פרק חייהם המשותפים של יצחק עם בניו בוחרת התורה להעביר אלינו דרך סיפור הרעב בארץ, אי ירידתו של יצחק מהרץ גם בעת הרעב, וחידוש האחיזה בארץ על ידי חידוש חפירת הבארות של אברהם. יצחק אבינו נושא את עיניו לדור שלפניו ובוחן את מסורת אברהם אביו, הוא רואה איש מעשה המחובר לדרך הארץ, מנהיג מעשי דגול הפועל מול מלכים ומנהיגים אוחז בארץ וקובע בה את מושבו.

אך לעומת זאת בעצמו הוא רואה את תכונת השימור של המסורת הזו את תפקידו כמוסר שלה מאברהם לדור הבא. ערב הליכתו לגרר כאשר הקב”ה מצווה עליו להישאר בארץ ומחדש איתו את הברית והברכה יצחק שומע שהברכה תשרה עליו לכאורה לו בזכות עצמו אלא “עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי”

יצחק הוא הסביל שבאבות ובבואו לבחור את המשך הדרך הוא בוחר באיש השדה, בנו הגדול “וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.”, מתוך ההבנה כי מי שישא את הברכה צריך להיות איש המעשה, איש העולם, איש הארץ. הוא רוצה להעביר את מורשתו של אביו למי שלא כמוהו מחובר לאדמה מי שכמו אביו מחובר לעולם המעשה. החיבור רק אל השמים, ישיבת האוהלים, היא להבנתו של יצחק פעולתו ותפקידו שלו עצמו בעולם הוא כפי שאומר רש”י “שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ”. ועל כן רואה יצחק בעשו את הראוי והמתאים לשאת את המורשת ואת הברכה הלאה על דורות ההמשךהוא רואה בעשו את מי שיוכל לקחת את הרוחניות המלאה שלו אל עולם הארציות והמעשה.

רבקה רואה גם היא את הדברים ומבינה אותם לאשורם, היא שבאה מחוץ לאוהלו של אברהם רואה את התמונה המלאה, באינטואיציה שלה היא מבינה שהבנים שהתרוצצו בקרבה אינם סתם תאומים שבועטים אלא יורשים שמנסים לברור להם דרך , ולכן היא הולכת ודורשת את ה’, ושואלת “אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי”,  או במילים שלנו מה תפקידי בעולם אם יש במעיי שתי דרכים והנהגות הרוצות לצאת לעולם.

רבקה האמא יושבת ורואה את הבנים שלה גדלים ובתוך כך היא רואה שביעקב יש תכונה אחת נוספת ל”איש תם יושב אהלים” יעקב פועל בכל מאודו להצליח ולהיות איש הארץ יחד עם ישיבתו באוהל כך מפרש לדוגמא רש”י את רצונו של יעקב בבכורה “לְפִי שֶׁהָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת”, יעקב חפץ להיות זה שיעבוד ויממש את תורת שם ועבר בחיבור לחומר, למעשה ולארץ. ופועל לשם כך וקונה את הבכורה. גם רבקה יודעת שהבחירה של יצחק להעברת המורשת בדרך נכונה לנושא הלפיד ויורש העצר חייבת להיות באיש הארץ, אבל רבקה רואה שבתורתו של יעקב חקוקה הארץ חקוק היטב.

ולכן בוחרת רבקה בדרך הלבשתו של יעקב בבגדי עשו, ושליחתו לאביו כאשר הוא נושא מטעמי ארץ ולובש את בגדי החמודות הנושאים עלים את ריח גן עדן “רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה’ “, היא שולחת ליצחק את המסר הברור: הממשיך אכן אינו רק מי שיושב באוהל ולומד תורת אל אחד, ממשיך דרכם של אברהם ויצחק, אינו רק תלמיד חכם בן תורה היושב בבית המדרש הוא גם איש שדה איש מעשה. הוא פועל בכדי להשיג את ירושתו ומורשתו. יצחק אכן תמהה כאשר אותה ארוחת הארץ הטובה מגיע אליו יחד עם דברים עדינים ויחד עם דרך ארץ “קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי“, והוא שואל “מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא”, איך קרה שקפצה לך הדרך הארצית ונהייתה קלה, כשיעקב עונה לו “כִּי הִקְרָה ה’  אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי” ובוחר לחבר ארציות גשמית עם רוחניות אלוקית, יצחק משתומם ואומר “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו”, יש כאן חיבור בין אוהלו של שם לדרכי הארץ יש כאן חיבור של תלמוד ומעשה,

לכאורה היה צריך יצחק לעצור כעת הכל מתוך הספק הזה, מתוך אי הידיעה מי עומד מולו יעקב או עשו, אך מעת שיצחק מבין כי לזה העומד בפניו יש את תורתם של שם ועבר, יחד עם החיבור הארצי לעולם המעשה. כשהוא חש בידיים השעירות יחד עם העדינות התמימה והאלוקיות. הוא מצליח למצוא בכך את ריח גן העדן את החיבור המלא “אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה’ “, ומתוך החיבור הזה הוא מבין כי הברכה כולה על שלושת חלקיה, על הגדולה, על הזרע ועל הארץ, יעברו כמקשה אחת לזה היודע לחבר תורה עם דרך ארץ.

כשעשו מתוודע למעשה הוא אכן שואל את אביו “הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי” – או במילים אחרות האם לא ניתן לפצל את הברכות ולתת ליעקב את ברכת הזרע ולעשו את ברכת הארץ, האם הברכות חטיבה אחת הן ?

והוא נענה על ידי יצחק בברכה אחרת, כזו שתפעל רק “כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ”, כפי שפרש”י “כְּלוֹמַר, כְּשֶׁיַּעַבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַתּוֹרָה וְיִהְיֶה לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִצְטַעֵר עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּטַל, ופרקת עלו וגומר”,  כשישברו בניו של יעקב את הקשר הזה בין תורה לארץ אז תפתח בפני עשיו היכולת לשאת ברכה בעצמו.

ואכן משמתבררים הדברים ליצחק הוא אינו נוזף ביעקב, יתרה מזו, מששוקעת עננת האי-ודאות נשלח יעקב למצוא לו אישה מבנות חרן “כמו שעושים במשפחה”, והוא זוכה הפעם בברכה המלאה והברורה על כל שלוש חלקיה. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים.  וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.”

ומסביר מרן הראי”ה במאמר יום הביכורים (מאמרי ראי”ה) “ סגולת ישראל המיוחדת, לדעת את עומק הקדש אשר לגוי הקדוש הזה, אשר בשבתו על אדמת קדשו גם חקלאותו ובנין ארצו בכל תוצאותיה המעשיות והקרקעיות תוכן קודש יש להם”   או במילותיו של הרב נריה זצ”ל  “כשעם ישראל עובד את אדמת ישראל בארץ ישראל כל רגב צועק קדוש קדוש קדוש”

ולוואי ונזכה לחבר ארץ תורה ועם ולהיות גם אנו איש שדה יושב אהלים, ולהצליח לפתור את חידתה של הארץ הזו

כפי שאומרות מילות שירו של יואב גינאי.

“ארץ אלף החידות הכל נסתר ושוב נגלה / ארץ אלף התקוות המריבות, המחילה

ושוב הגשם ברחובות / ושוב שרב ושוב תפילה

והפרחים שבים לפרוח כמו בהתחלה”