“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת שמות – על התחברות והתגבשות, על כורים של ברזל, על פסיכולוגיה של עמים ועל מיסים ומכות.


וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃

תחילתו של חומש חדש, מייצרת תמיד תחושה של ציפייה ושל התרגשות, ודומה מאוד לחזרה לפרק חדש בספר מוכר. אתה מכיר את הפרטים ויודע אותם לעומקם אך עם זאת מתרגש לפוגשם שוב כאיש אשר יפגוש באחיו לאחר שנפרדו לתקופה ארוכה. אך עם זאת אחת ההנהגות שהרגלתי בן את עצמי בהיכנסי לעולמו של המקרא היא “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים“, לנסות ולקרא את הדברים כאילו איני יודע מה יהיה בסופם, לנסות ולחוות את סיפור המעשה המופיע בתורה כאילו חדש הוא כאילו הוא מתרחש ממש כעת לנגד עיניי. והנהגה נוספת שכבר דנו בה כאן בעבר היא “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”, ואין הכוונה חס וחלילה שדברי התורה פשוטים הם, ואין גם כוונה חס וחלילה לחלוק או להתעלם מן המדרש הסוד והרז. אלא הכוונה היא שיש לבחון את דברי התורה ומילותיה ראשית על צד “דברים כמות שהם”,  ולהניח כי אם בחרה התורה לנקוט בלשון מסוים, הר זה משום שללשון זו כמות שהיא יש כוונה עמוקה והיא מקור עצום להבנתם של הדברים והמסרים הגלומים כולם בתוך דברי התורה. ועל כן יש להפוך בדברים כמות שהם כתובים על פשוטם ובוריים ולנסות וללמוד לעומק את המסר הנמסר לנו מתוכם כפשוטם.

אולי בטרם  נצלול לעומקו של ספר שמות ונחווה על בשרנו את גלות מצרים הקשה, נתחיל דווקא בסיפור חסידי קצר המבטא בצורה מושלמת את שתי ההנהגות הטובות הללו.

מעשה שהיה במוהל שהתקבל בביתו טלפון. מן הצד השני של האפרכסת בקע קול נרגש של יהודי שבישר על לידת בנו. “נשמח מאד אם כבודו יוכל למול אותו”, ביקש האב כשקולו נשנק. “בשמחה רבה ענה המוהל . באיזה יום הברית?” ומן העבר השני – דממה. כעבור רגעים מספר שבה נשימתו של האב המרוגש. המוהל כבר הבין כי לפניו מקרה משמח במיוחד. “כמה זמן חיכיתם לו?”, שאל. “עשרים ושתים שנים”, השיב האב. עתה גם המוהל היה נרגש מאד.

בהגיע יום הברית השכים המוהל וקם לתפילת וותיקין. הוא קיבל בהבנה את בקשת האב לערוך את הברית בשבע בבוקר, הרי זמן כה רב המתינו וציפו לתינוק, וגם אם היו עורכים את הברית בחמש בבוקר היה מבין לליבם.בתפילת שחרית התחנן המוהל בלב הומה לריבון העולמים שהרך הנולד העומד להימול יגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים, לתפארת בני משפחתו. בדרכו אל הברית כבר עלו בעיני רוחו דמויותיהם של בני משפחה הבוכים מהתרגשות, ובאזניו כבר שמע את עזרת הנשים הומה מתמיד.

והנה, במהלך הברית לא הבחין המוהל בשום התרגשות והתפעלות מיוחדת אצל הקהל. הציבור ישב סביב השולחנות ודיבר על דא ועל הא. ‘עשרים ושתים שנה!’ הרהר המוהל בליבו, ‘ונראה כי זו ממש ברית רגילה. אי אפשר להבין את העולם!’.עם סיום הברית הבחין המוהל בגדוד ילדים המקיף את אבי הבן. האחד קרא: “אבא, אני אקח את שלושת הקטנים למטפלת ואת יוסל’ה לגן. נעמי תשמור כאן על ארבעת הבנות”. האחר ביקש: “אבא, ברכני נא שאזכה להיות גדול בתורה”… המוהל המשיך להאזין לדברי הילדים, ותצלנה אזניו…הוא פנה עם האב לקרן זווית, “כבר חמשה ימים אני נרגש כפי שלא הייתי מעודי. עשרים ושתים שנה אמרת לי! כעת רואה אני שבלי עין הרע אתה מוקף בחבלי חבילות!”

“אם הובנתי שלא כיאות, אני מבקש את סליחתך”, התנצל האב מעומק ליבו, “נשאתי את רעייתי לאשה לפני עשרים ושתים שנה. כן, נולדו לי כבר יותר ממניין ילדים, ברוך הוא וברוך שמו, ומה בכך?! היש בעצם קיומם כדי להפחית מעצמת שמחתי והתרגשותי? הרי זכיתי במתנה מופלאה, בן יהודי, נשמה טהורה וקדושה, אותה אגדל, בסייעתא דשמיא, לתורה לחופה ולמעשים טובים…”

בדיוק כך יש לגשת ללימוד פרשת השבוע בכל פעם כאילו זה ילד חדש ומרגש, ולהקשיב לכל מילה בצורה מדוייקת ומתוך הבנה מלאה לדברים לכוונתם כפשוטם בטוהרתם.

לחוות בכל פעם את ההתרגשות על החדש כמו שחווה אבי הבן, ולהצליח לשמוע דברים כפשוטם ולא כפי שעשה המוהל.

פרשת שמות מצטיינת בכך שהיא למעשה היחידה בפרשות התורה שעוסקת בגלותא ממש, יש בה אומנם מעט מן הגאולה במינוי של משה לשליח, אך רובה ככולה של הפרשה עוסקת בטרדות הגלות הנוראה שבמצרים, בייסורים הנוראיים שפוקדים את עם ישראל בתוך אותה הגלות וגם “בגלות שבגלות” גלותו של משה במדיין. אך לקורא את הדברים כפשוטם וכחדשים ישנה תחושה מוזרה במעבר מספר בראשית לספר שמות, פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית כאשר בני ישראל  מתחילים להתבסס במצרים ובצורה טובה ונעימה, הם גרים להם לבדם בארץ גושן חיים על פרנסתו של יוסף המפרנס אותם. ואז “נחתך” הספר וספר שמות מתחיל ממש אחריו כמעט מאותה הנקודה לאחר מותו של יוסף ועם עלייתו של “מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף”  ולקורא עולה השאלה מדוע החיתוך כאן ? או שמספרים על הירידה מצרימה ועל השעבוד יחד וחותכים לספר חדש עם תחילתו של מהלך הגאולה (בפרשת וארא כאשר הקב”ה מציג למשה את תוכנית הגאולה או אפילו רחוק יותר ביציאת מצרים ממש) או לחילופין תתחיל התורה ספר חדש עם ירידתם של בני ישראל אל הגלות בחלקה האחרון של פרשת ויגש במילים “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.” שם במפקד הכל-כך דומה לזה שלנו של היורדים מצרימה מתחילה למעשה הגלות. שם מתחיל המסע הזה שתחילתו בברית בין הבתרים ולסופו עדיין לא זכינו.

עוד שאלה שצצה אומנם מוקדם יותר נוגעת לעצם הבשורה על הגלות הזו. “וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.”, וגם כאן לקורא הדברים כפשוטם וכחדשים עולה בכל שנה אותה השאלהבקוראו את מעשה ברית בין הבתרים, האם זהו המקום הנאות להטיל על אברהם את בשורת האימים הזו של הגלות ? דווקא בפרק שמתחיל במילים “אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד”, ועוד במקום שבו אברהם קובל לפני רבון העולם “הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי”.  במקום בו הקדוש ברוך הוא רוצה לענות לאברהם על שאלתו הנוקבת “בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה”, דרכו של האל להרגיע את חששותיו של אברהם מפתיעות כל שנה מחדש. הוא מבשר לו על הגלות “וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה”. האם זה המקום וזו העת ?

בכדי לענות על שאלות אלו נעיין לרגע בדבריהם של שניים מגדולי ישראל. ראשית דברי של המלבי”ם בברית בין הבתרים, “הודיע לו שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הולדו, אם אח”כ מצמיחת השנים והחלאים הנקרים בילדים למען יזכך חמרם וירגישו אור נפשם כמו שכתב בחובת הלבבות, כן האומה אשר בחר ה’לסגולתו שם אותה תחילה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה ע”י עוני ומכאובות…” .

את תחילתה של התשובה אבסס על  דבריו של המהרי”ץ (יצחק אבן גיאת (מהרי”ץ גיאת) – ראש ישיבה בלוסנה במאה ה-11 ומראשוני פרשני התלמוד.) המובאים על ידי גדול תלמידיו ר’ אברהם אבן עזרא  ובשל עומקם והקושי לקראם לא נביאם כאן אלא נסבירם בלשוננו.

המהרי”ץ שואל על התנהגותם של המצרים כלפי היהודים, התנהגות זו תמוהה מאוד והיא ממש כפוית טובה, שהרי יוסף השביר לכל המצרים והוא האחראי היחיד לכך שהמצרים שרדו את הרעב הגדול והפכו בגינו לאומה מובילה ולאימפריה ממשית באיזור, ואיך ייתכן כי רק דור אחד לאחר מכן העם המצרי ומלכו שוכחים את כל זה, הופכים את עורם ומתנכלים כה קשות לישראלים. למעשה אנו מוצאים כי להתנהגותו של פרעה מלך מצרים נותנת התורה כעין תירוץ “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.” ומקריאת הדברים בפשוטם ניתן להבין כי הוא לא הכיר את יוסף ממש, אך גם בעל התרגום הרגיש את הקושי הזה בלומר כי מלך מצרי שמכהן דור אחד אחרי מותו של יוסף אינו מכיר את מעשהו ואת חובתה של האומה המצרית ליוסף, ועל כן מתרגם את המילים הללו כך “וְקָם מַלְכָּא חֲדַתָּא עַל מִצְרָיִם דְּלָא מְקַיֵּים גְּזֵירַת יוֹסֵף׃” התרגום קובע למעשה שפרעה הכיר את יוסף ואת מעשיו אך החליט לא לקיים את גזירתו של יוסף, והכוונה היא כמובן למורשת הנרמזת מסמיכות הפסוקים “וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה” – “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד” ממנה ניתן ללמוד כי חלק מהאדמות ומהזכויות עליהן שקנה יוסף מהמצרים הועברו על ידו בחוק ובגזירה לבני ישראל שהשתמשו בהן בכדי להתיישב להיאחז לפרות ולרבות. אך אפילו אם נניח שמדובר כאן במרידה של מלך מצרים בגזירות של יוסף, נותרת על כנה השאלה מדוע ולמה משתף העם המצרי פעולה עם כל האכזריות אותה מחברים לנו חז”ל עם הגלות במצרים ?

ועל כך עונה המהרי”ץ כי ניתן לראות שקיים הבדל בין המניע את מלך מצרים לבין המניע את עמו, אצל מלך מצרים הסיבה  להקשות עורפו אל עם ישראל טמונה במילים “וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.”,  פרעה מזהה את התגבשותו של עם ישראל משבטים לכדי עם וכמלך הוא מבין כי עם בתוך עם הוא משהו שפועל לרעתו ולכן יש צורך לדכא את העם שלא ימרוד. ולכן הוא נוקט במהלכים מדינתיים ושלטוניים, “וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם“. אך אצל העם המצרי המניע שונה “וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, העם המצרי מרגיש שהתפשטותם של הישראלים הגדלים בקירבו ” עלולים לאיים על ייחודו ותרבותו של העם המצרי כעם, כפי שפירש”י וכאשר יענו אותו” – בכל מה שהם נותנין לב לענות – כן לב הקב”ה להרבות ולהפריץ. כן ירבה” – כן רבה וכן פרץ. ומדרשו – רוח הקודש אומרת כן: “אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה“.ויקוצו” – קצו בחייהם (ויש מפרשים המצרים בעיני עצמם וקשה לי). ורבותינו דרשו – כקוצים היו בעיניהם. 

ועלפי אלו הדברים מתבהרת היטב סיבת המעבר מספר בראשית לספר שמות בנקודה של תחילת השעבוד עצמו דווקא. ספר בראשית עוסק כולו רק ביחידים, בשבטים ובפרטים. והנה  בספר שמות מתוך גלות מצרים מופיעה ונגלית לפנינו האומה הישראלית “עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”,  כפי שמבאר האברבנאל בהקדמתו לספר שמות: “… הנה אם כן הספר הראשון בא בספורי אנשים יחידים, קדושים אשר בארץ המה. והספר הזה השני, הוא בספורי האומה בכללותה. וכפי זאת הבחינה היה ראוי שיקרא הספר הראשון “ספר היחידים” והספר השני הזה – “ספר האומה”

כבר בברית בין הבתרים מלמד ריבון העולם את אברהם שגלות מצרים היא אבן דרך חשובה ומשמעותית ביותר בהפיכת זרעו של אברהם מאוסף יחידים לאומה.

מלך מצרים מבחין בכך ומרגיש כי במפגש בין ההתגבשות הזו של בני ישראל לעם, יחד עם גזירת יוסף המחברת אותם אל  האדמה מייצרת חיבור מסוכן עבורו “וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ”, פרעה מציין כי את כוחו למלחמה ישאב עם בני ישראל מן החיבור לארץ, ועל כן כפי שמסביר הרמב”ן הוא מטיל עליהם מס “ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך” כדי שימשיכו להרגיש גרים במצרים ולא יהפכו לאדוני הארץגם מלך מצרים מרגיש כי החיבור בין עם לארץ מייצר מציאות של עצמאות ושלטון ועל כן נלחם בהם בכל כוחותיו לרבות מרידה בגזירות יוסף.

ואם כך ברור שאי אפשר  לדבר על גלות וגאולת מצרים מבלי לחבר את משמעות הגלות והגאולה ממצרים לארץ ישראל, כיון שאין המושג של עם ישראל שלם ללא ארץ ישראל, בדיוק כפי שלומד המהרי”ץ מסמיכות העניינם שבין “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד” לדבריו של יעקב ליוסף “וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם”. כשרואה יעקב שבני ישראל משתקעים במצרים נאחזים בה והופכים אותה כמעט לארצםהוא מזכירדווקא ליוסף שגוזר את גזרת הקרקעות  אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם”,  מצרים אינה אחוזתנו ואינה ארצנו אלא “וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם”, כאומר אל תשכחו את ארץ אבותיכם, גם בהתפתחותכם פה בכור הברזל של מצרים משבטים של יחידים לעם מגובש אל תשכחו את נחלת אבותיכם.

כמה משתלבים דבריו אלה לתוך אלה של מרן הראי”ה זצ”ל בהתחלת אורות: “ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”. לדברי הרב קוק ארץ ישראל היא לא דבר חיצוני לעם ישראל אלא חלק אינטגרלי מעצמיותו הרוחנית ושזורה בתוך עלילותיו ממש. בתוך גלותו ובתוך גאולתו.

וכמה מתחברים הדברים לדרך בה מתאר הרב נריה את ימי תחילת שיבת ציון בגלות האחרונה “הגיעו הדברים עד כדי כך, שחדרה הרגשת יכולת הקיום העל טבעי-באמצעות התורה עצמה, למעמקים כאלה עד שקהתה ההרגשה הטבעית של צורך במדינה, עד שרפתה החתירה לבנות מחדש חיי מדינה ממש. וזו – ההרגשה הטבעית – נתגלתה בדורות האחרונים דווקא באלה אשר נתרחקו מן התורה, וממילא לא היה להם בטחון הקיום, הרגשת היציבות, ונתעוררה אצלם התביעה הטבעית לחיי עם תקינים, לחיי מדינה ממשית עם כל סדריה ותפקידיה.”

ספר שמות אם כן נושא בחובו את אחד מהחשובים שבמפתחות הגאולה ועניינו הוא יצירה מחדש של החיבור ההכרחי כל-כך בין עם וארץ ישראל. כל מסע הגלות ואיימיה הצפונים גם בהבטחתו של ריבון העולם לאברהם “ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה” מטרתם אם כן היא גיבושו של “עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” וחיבורו מחדש גם לארץ ישראל תוך יצירתה של המשוואה ההכרחית לקיומה של גאולה עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל.

ולאור הבנה זו כמה מדויקים הם דווקא דבריו של משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק בהרצאתו בקובנה אלול תר”ץ

“זהו הכרח היסטורי. אין הצלה לישראל חוץ מארץ-ישראל. מצבם של בני ישראל בכל העולם נעשה איום ונורא, וסופו ללכת הלוך ורע. ואין מפלט ואין תשועה מבלעדי ארץ-ישראל. כבר באותה שעה שיצאו בני ישראל מארץ-ישראל התחילו שבים אליה, כי כך היא דרך נדודיהם של ישראל: היא מתחילה מארץ-ישראל ומסיימת בה! הלכנו מן המזרח אל הדרום, מהדרום אל הצפון, ומן הצפון שוב אל המזרח: הרינו הולכים ושבים לארץ-ישראל.”