Search
female israeli writer

קוראים באנגלית מקבלים טעימה ראשונה מ"הסופר החי הטוב ביותר שכותב בעברית"

(Datilin) – ב"צור חברים חדשים", אמא דואגת שלבתה בגיל השנתיים אין חברים, ושהלחצים של הרשתות החברתיות רק יחריפו את הבידוד של הילדה.

ב"ביקור (סצנות)", אם טסה לאמריקה כדי לבקר את בנה הרחוק ואת כלתה המעורבת בעצמה, נואשת להתחבר עם נכד שראתה רק לעתים רחוקות.

סיפורים כאלה, שתיים מתוך שלוש נובלות באוסף "המורה לעברית" של מאיה ארד, הם חומר של סיוטים פרבריים, אוניברסליים ביכולתם לגרום לכל מי שהיה אי פעם הורה או ילד לפרוץ בזיעה קרה של אמפתיה ואימה. .

אבל שני הסיפורים הם גם מיוחדים: הדמויות הן ישראלים החיים בארצות הברית, מנהלים משא ומתן בין אנגלית לעברית, יהדותם וישראליותם, עולמות ישנים והחדשים.

זה סביבה שארד, בת 53, מכירה היטב: סופרת רבי מכר בישראל, שבה הופיעו 11 מספריה בעברית, היא גרה 20 שנה בקליפורניה, שם היא סופרת בבית המגורים במרכז טאובה באוניברסיטת סטנפורד. לימודים.

"המורה לעברית" הוא ספרה הראשון שתורגם לאנגלית, והוא מציג בפני הקוראים האמריקאים סופר שאחד המבקרים הישראלי כינה "הסופר החי הטוב ביותר שכותב בעברית." מבקר אחר קורא לה "אמן של ייאוש מודחק, השפלות קטנות ואיפוק מבני."

האיפוק הזה בא לידי ביטוי ב"ביקור (סצנות)" ו"תעשי חברים חדשים", שם הזהות הישראלית של הדמויות ניכרת אך בלתי ראויה לציון – היא משאירה לקורא להחליט עד כמה חשובה הישראליות של הדמויות. אבל היא מציגה את השאלה הזו בנובלה הכותרת, על אישה המלמדת עברית בקולג' במערב התיכון במשך עשרות שנים. עולמה מתהפך כשהמחלקה שוכרת מלומדת ישראלית צעירה שמבקרת את ישראל בצורה חריפה ומסרבת לקחת חלק בפעילות הציונית אגבית שתכננה.

"אימא, את רואה את הזקנים בבית הכנסת שלך", מגיב בנה כשהיא מתלוננת על ה"חוצפה" של המדריך החדש. "היהודים הצעירים באמריקה חולים על הדור שלך, שמגן על ישראל בכל מחיר ולא משנה מה היא עושה".

זהו סיפור של הרגע, כאשר בין המחלוקות הרבות בארצות הברית שנגרמו בעקבות המלחמה בעזה נמצאת תהום מפהקת בין משמר זקן ציוני מבולבל לבין פעילים אנטי-ציוניים צעירים.

ארד ואני נדבר פנימה אירוע מקוון ב-19 במרץ, חלק מסדרת Folio שהשבוע היהודי בניו יורק נותן חסות עם UJA-Federation of New York.

לקראת השיחה שלנו, שלחתי כמה שאלות לערד במייל.

הנובלה הראשונה באסופה עוסקת באילנה, מורה ישראלית לעברית באוניברסיטה אמריקאית, שנראית המומה מעמית צעיר חדש שלא רק מבקר את ישראל אלא גם נראה לא ציוני. זו התנגשות בין דורות שנראית מאוד רלוונטית ומאוד קדמתנית. האם אתה יכול לספר לי מה יכול היה לתת השראה לסיפור?

בדרך כלל מה שמעורר בי השראה לכתוב זה איזה טוויסט בעלילה, או קונפליקט. אבל במקרה של "המורה לעברית", באופן לא אופייני, התחלתי עם דמות – מורה מבוגר לעברית המתגוררת בארה"ב התחלתי לכתוב את הנובלה הזו ב-2015, כמה חודשים לאחר שהוחלט ש סופרים עבריים שאינם גרים בישראל אינם זכאים לאף אחד מהפרסים הספרותיים הגדולים שם.. באותו שלב הרגשתי שאני יכול להזדהות עם אילנה: למרות שאנחנו מאוד שונות, שנינו ישראליות שחיות בארה"ב, מתפרנסות מעברית ומבינות שהמרחק מארץ הולדתנו הולך וגדל עם השנים.

אניהאם זה סיפור "אמריקאי" או שהדורות הישראלים מחולקים באופן דומה לפי זהותם היהודית והישראלית?

זה מאוד מעניין, ואני חושב שמבחינה זו זה אכן סיפור "אמריקאי". בישראל, דעות פוליטיות פחות מוגדרות לאיזה דור משתייכים; זה יותר על הרקע והמילייה של האדם. באופן פרדוקסלי, אם אילנה הייתה נשארת בישראל, היא הייתה מודעת לדור החדש של חוקרים והיסטוריונים פוסט-ציוניים. לאחר שחיה במערב התיכון במשך 45 שנים, היא שומרת בחיים את השרידים הנוסטלגיים של ישראל בעבר, עדיין מאזינה לאילנית (זמרת פופולרית לאחרונה בשנות השמונים), חושבת על אתגר קרת כסופר "חדש". אבל כמובן, אילנה חצי מבינה שהזמנים השתנו. היא יודעת שזה "לא זמן טוב לעברית", כפי שהיא כותבת בעמוד הראשון של הנובלה.

"ביקור (סצנות)" ו"צור חברים חדשים" הם בחינות כואבות של קשרים משפחתיים מרוטים – ושל התרחקות של דור ישראלי אחד למשנהו. האם הסיפורים האלה הם ביקורת על אמריקה – או לפחות איך אמריקה שוחקת מסורות וקשרים משפחתיים שעשויים להיות חזקים יותר "בבית"?

אני לא חושב שאני מבקר של החברה האמריקאית. אני אוהב לגור כאן. ואם תסתכלו על הספרים שלי שמתרחשים בישראל, גם שם יש הרבה חוסר תפקוד. חלקית זה רק על איך זה ספרות. חבר שאל אותי פעם על שלוש הדמויות של הנובלה "ביקור": למה הם כאלה? אמרתי לה, אם הם לא היו כאלה, לא היה לי סיפור. מה הטעם לכתוב על סבתא שמבקרת את בנה וכלתה הנשואים באושר, שמתרגשים לארח אותה לשלושה שבועות?

מה שנכון הוא שחוסר תפקוד שונה במקומות שונים, ויש סגנונות של חוסר תפקוד. ליהודי ארה"ב, שמתי לב, יש לרוב תפיסה אידיאלית על ישראל כמדינה שבה כולם קרובים והקשרים המשפחתיים חזקים מאוד. אמנם זה נכון בדרך כלל, אבל לפעמים זה יכול להרגיש כמו ארוחת חג הודיה אחת בלתי נגמרת, שכמובן יש לה חיסרון משלה. שלא לדבר על כך שמי שאינם קרובים למשפחותיהם, כמו מרים, הסבתא מ"ביקור", נושאים קצת בושה בנוסף לכאבם – ואולי הבושה הזו נפוצה יותר בישראל מאשר באמריקה.

זהו הספר הראשון שלך שמתורגם לאנגלית. האם תוכל לספר לי קצת על המסע – איך מצאת מוציא לאור ומתרגם?

לספרים יש גורל. משום מה היה לי מזל מוזר עם הוצאת הספרים שלי בעברית – פגשתי את המו"לים הנכונים, בזמן הנכון, והקוראים בעברית היו מוכנים לקרוא את מה שכתבתי. באנגלית זה היה אחרת. אולי בגלל שהספרים שלי עוסקים לא פעם ביוצאי ישראל, ולא במה שמצפים לספרות עברית (שואה, המוסד, צה"ל וכו'). הצד החיובי הוא שעכשיו, כשמתרגמים אותי, יש לי אוסף של עבודות – אני עומד לפרסם את הספר ה-12 שלי בישראל – אז זה נותן למו"ל האמריקאי שלי יותר לעבוד איתו.

אני מרגיש באמת בר מזל לעבוד עם מייקל וייז מ-New Vessel Press ואיתו המתרגמת שלי, ג'סיקה כהן. ג'סיקה ואני היינו חברות כבר הרבה זמן, ותמיד הערצתי מאוד את עבודתה וקיוויתי שנקבל הזדמנות לעבוד יחד, ועכשיו זה סוף סוף קרה. היא יצרה פרוזה אנגלית כל כך משכנעת וחיה. אני מרגיש שהדמויות שלי מתעוררות לחיים בפעם השנייה, ולמעשה הרוויחו, ולא איבדו משהו בתהליך התרגום.

איך הקהל כאן עשוי להגיב אחרת מהקוראים שלך בעברית?

אף פעם אי אפשר לדעת איך העבודה של האדם מתקבלת – אני מאוד סקרן לראות איך הקהל האמריקאי עשוי להגיב אליה. נראה.

כל כך הרבה השתנה, בישראל וכאן, מאז 7 באוקטובר. ראשית רציתי לשאול מה כולנו שואלים בימים אלה – איך אתה מחזיק מעמד?

גדלתי ב קיבוץ נחל עוז. הבית שלי היה פחות מקילומטר מעזה. אני מכיר אנשים שמתו או נחטפו ב-7 באוקטובר (אבל אז, ישראלים רבים כן – זו מדינה קטנה). לגדול בנחל עוז זה גם אומר שהכרתי אנשים מעזה, ושובר את הלב שדברים הפכו למה שהם. אנשים אומרים לעתים קרובות, "לא היית חושב על זה בסיוטים הגרועים ביותר שלך," אבל זה מעבר למה שחששנו בסיוטים הגרועים ביותר שלנו.

איך המלחמה גרמה לך לחשוב על תפקידה של הספרות בהבנת ישראל, ואולי, על תפקידך כסופר ישראלי ועל מה הקהל ואולי הקולגות עלולים לצפות ממך לטוב ולרע?

אני לא רוצה להגזים בתפקידי כסופר. חבר שלי, שהוא סופר ופסיכולוג, התנדב עם נפגעי טראומה. זו תרומה אמיתית. כאן, בהקשר האמריקאי, אני יכול לתרום את התרומה הקטנה שלי בדרכים אחרות. אולי הכי חשוב כרגע זה שאני נותן שמות ופנים לדמויות ישראליות. זה צד מכוער במיוחד בזמננו, שבשמאל הקיצוני יש המבקשים להכחיש את עצם קיומה של זהות ישראלית. במידה שאני מצליח כסופר (ובזכות התרגום של ג'סיקה), הדמויות שלי פגומות, אבל אמיתיות. אז אני מקווה שאעביר את העובדה הברורה של אנושיות העם הישראלי.

דילוג לתוכן