צילום:עמיעד טאוב

הסברים רבים נתנו לחטא נדב ואביהו מפרשי התנ”ך. שד”ל, למשל, הציע כי חטאם היה בכך ש”הקריבו קטורת שלא ציווה ה'”. לפי שד”ל חטאם של בני אהרן היה בכך ששינו במעשה העבודה מציווי הקב”ה. אלא שהוא מוסיף: “והיה חטאם מפני גאווה, כי לא הספיק להם להיות משרתים לאביהם… וביקשו להראות שגם הם כהני ה’ כאהרן, והואיל ומשה לא ציווה אותם לעשות שום עבודה פרטית, הם בחרו לעצמם עבודה יקרה והקריבו לפני ה’ אש זרה”. בדברים אלו עומד שד”ל על המניע שהביא את נדב ואביהוא להקרבת אש זרה אשר לא צוו בה, וטוען כי המוטיבציה הבסיסית שלהם לכל המעשה הייתה בעייתית ויסודה במידת הגאווה. בניגוד לשד”ל שמצא פגם במידות במניעיהם של בני אהרן, התמונה שמציג הרב קוק לסיפור זה הינה מורכבת יותר, ונראה לי שיש בה משמעות עמוקה לחיינו. בפסקה הפותחת את אורות הקודש חלק ב’ (‘הקודש העצמי’) הוא דן בחטאם וכותב:

“ונדב ואביהו אשר בזריחת פאר רוחם שאבו תוכן הארתם אז ממעין הבינה, המוכנה כבר להאציל אצילות מוגבלה, להיות משתווה לערכי עולמים, אש זרה הקריבו, ובקרבתם לפני ה’ וימותו, ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי. וידע ישראל אז עדי עד את יסוד חייו ועולמו, כי ממקור החכמה יצא, וממעיניה העליונים הרי הוא הולך הלוך ומתרוה…”

הרב מבאר את חטאם תוך שימוש בספירות הקבליות – ‘בינה’ ו’חכמה’ – אשר את היחסים בניהם הוא מברר במהלך כל הפסקה. הרב טוען איפוא כי חטאם היה בכך ששאבו הם ממעין ה’בינה’, ולא הגיעו הם למעלתה של ה’חכמה’ (הגבוהה מספירת הבינה). הבינה מסמלת את חיי העולם הבא, והיא מביאה לתפיסת עולם אשר חשה את אפסיות חיי העוה”ז ביחס לעליונותן של חיי העולם הבא. איש הבינה חי בעוה”ז בשאיפה מתמדת לגאולה ממנו ולמגע עם העולם הבא, השלם והאידיאלי. החכמה, לעומת זאת, גבוהה היא מספירת הבינה, ומבינה היא את ערכה של ההגבלה. היא מסוגלת להכיל את המציאות של עולם סופי, מוגבל, יחד עם השאיפה להתפתח ולצמוח משם לאופקים גבוהים יותר. חיים בהשראת ספירת הבינה עלולים להביא חורבן, כפי שבא לידי ביטוי במעשיהם של נדב ואביהוא. רק חיים לאור השקפתה של ספירת החכמה מסוגלים להביא בסופו של דבר לבניין ולתקומה. במעשיהם פרצו נדב ואביהוא את כל הסדרים הפנימיים של המשכן מתוך שאיפה להתקרב אל הקודש. הם לא היו מסוגלים להכיל את הגבולות והכללים של המשכן, אשר רק הם מאפשרים השראת שכינה על האומה בצורה בריאה וטובה.

פעמים רבות במהלך החיים חיים אנו בתודעה של ספירת בינה. אנו חשים, למשל, את המצב הבעייתי בו מצויה החברה הישראלית ושואפים אנו להעירה מתרדמתה ע”י מהפכה שתביא בבת אחת את הגאולה, ותשחרר את האומה מכבליה. דרך זו, דרכה של ספירת בינה, עלולה היא להביא לחורבן. במעשה כזה חוטאים אנו בעצם בחטאם של נדב ואביהוא. הדבר הנכון והראוי נוכח מציאות זו היא לשאוף לאידיאה, לחלום, לפתח חזון, אך עם זאת להבין את ההכרח והחשיבות שיש בתהליך האיטי, שכן רק בצורה תהליכית, מסודרת, ניתן להביא לבניין אמיתי ועמוק. השאיפה למהפכה בכל תחום בחיים מקורה בעולמה של ספירת הבינה ובהלך הרוח שהוביל את נדב ואביהוא. אנו נדרשים לעלות למקום גבוהה יותר, לעולמה של ספירת החכמה, ולהבין את ערכה של ההגבלה, וזאת בצד חלומות מתמידים על מציאות טובה יותר. נסיים בדברים נפלאים אותם כתב בעניין זה הרש”ר הירש (פירוש לבראשית יח’, פס’ יט’):

“ברם, לא מבחוץ יבוא תיקון לעולם, לא בכפיית שלטונות וחקיקת מחוקקים. אף לא על ידי מהפכה עולמית, המשלחת את החיה האדומה להחריד את נאות העשירים וארמונותיהם. רק המהפכה הפנימית של הרוח והנפש, רק היא תעמיד דור אנשים, המתחנכים לחובה. רק היא תגדל אותם אנשי חובה, אשר ימסרו את צוואת האב, שנאמרה על פי ה’, – כתורת חיים – עד אחרון הצאצאים והנכדים: ‘ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט'”