“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת במדבר – על מפקד האוכלוסין הגדול של המדבר. מתי מותר ומתי אסור לספור? ובכלל למה צריך לספור? ואיך כל זה קשור לירושלים? ולשבועות?


שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃

פרשת במדבר הפותחת את ספר במדבר הנקרא בגמרא גם “ספר הפקודים” עוסקת רובה ככולה במפקד האוכלוסין המשמעותי הראשון אותו מבצע משה לאחר שהושלמו כל ההכנות לקראת השלמת המסע והגשמת תכליתה של יציאת מצרים, המסע אל הארץ והכניסה אליה. למעשה עתה משתמו כל ההכנות, נתנה התורה, נתקבעו המצוות,  הוקם המשכן ונקבעו הליכותיו, כללי הפעלתו והקורבנות שבו ונתבססו הלכות ההגיינה, הטומאה והטהרה. עתה כשהוא ערוך טעון ומוכן לקראת החלק המשמעותי של סיום המסע מבצע משה על פי הקב”ה את ההכנות האחרונות לקראת המסע. הכנות יתפרשו על פני שתי הפרשיות הראשונות בספר במדבר שבדיוק כפי שמביע שמו הוא זה העוסק בחיי המדבר של עם ישראל המתהווה, החיים שבין היציאה לחירות ובין הכניסה וההיתפסות בארץ האבות המובטחת.

כמו במסדר יציאה לקרב מתחיל משה רבנו במיניינם של כל אלו הראויים לצאת לצבא, ובדיוק כמו במסדר צבאי הוא עושה זאת בשיתוף עם נשיאי השבטים כפי שמתאר זאת רש”י ואתכם יהיוכְּשֶׁתִּפְקְדוּ אוֹתָם יִהְיוּ עִמָּכֶם נְשִׂיא כָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט”. תהליך פקידתם של בני ישראל המופיע כאן בפרשתנו בפירוט רב שכזה ועל שלל הנתונים כמו סטטיסטיים שבו מעלה שאלה חשובה ומסקרנת בנוגע לעצם הליך המנין. כבר בפרשת כי תשא שבספר שמות קובעת התורה שישנה סכנה גדולה ומיידית במניינם של בני ישראל “כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה’ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם”  ואכן גם הרמב”ם בהלכות תמידין ומוספין  פסק שיש איסור לספור את בני ישראל, “ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים”  בגמרא ניתן למצוא  שני מקורות לעניין האיסור המיוחד הזה. ראשית במסכת יומא אליה מתייחס הרמב”ם  מובא, שכאשר ספרו את הכהנים במקדש (בעבור חלוקת התפקידים, זכיות המצוות, וחלוקת המשמרות), היו מונים את האצבעות שלהם, מכיוון שאסור למנות אותם ממש. הרמב”ם גם מביא ראייה לאיסור זה מהתנ”ך ממעשיו של שאול המלך, כששאול ספר את העם לקראת היציאה לקרב, הוא מנה אותם באמצעות כבשים, ולא ספר בני אדם בצורה ישירה. ושנית ידוע הוא עניין מניינו של דוד המלך שהביא לנגף גדול בעם ישראל  כפי שמסופר בספר שמואל “וַיֹּסֶף אַף ה’ לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה. וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל… וַיִּתֵּן ה’ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.” .

אם כך ואם ישנה סכנה כה מוחשית במניינו של עם ישראל אנו עומדים תמהים אל מול דבריו המפורסמים של רש”י בתחילת הפרשה כאשר הוא מסביר את הסיבה למניין הנוכחי “מִתּוֹךְ חִבָּתָן לְפָנָיו מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה — כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם מְנָאָן, וּכְשֶׁנָּפְלוּ בָּעֵגֶל מְנָאָן לֵידַע מִנְיַן הַנּוֹתָרִים, כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם מְנָאָם”. 

ובכן, האם אסור ומסוכן או מותר ואף רצוי למנות עם ישראל ?!

בכדי לנסות ולענות על שאלה מורכבת זו ננסה ראשית לבחון בעין פקוחה את המניינים עליהם מספרת התורה והמתבצעים במהלך המסע להרכבת העם הישראלי של יציאת מצרים.

המפקד הראשון מתקיים עוד במצרים, ברגע בו בוקעת האומה הישראלית לראשית חרותה נספרים בני  ישראל במניין לא מדוייק שנעשה על דרך ההשערה-  “וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף” בספירה זו אין התייחסות לפרטים, למשפחות, לשבטים או למעמדות. האנשים הפרטיים בטלים לגמרי אל מול עוצמת בקיעתו של העם. אין להם ליחידים עדיין קיום בנפרד. בהיווצרותו,  העם נספר כאחד בלי להתייחס  לפרטיו. דווקא לשון ההשערה שבספירה היא זאת המדגישה ביתר שאת את העובדה שאין בשלב הזה מקום לפרטים אלא העניין הוא בהבנת הסך הכל הכללי. העם העיברי והאומה  הישראלית במצרים בפרוץ מהלך הגאולה מופיע  במבע גרעיני כוללני  ובו טמונה  ומתכנסת כל ההפרטה וההתפרדות  שעוד צפויה ועתידה לפרוץ ממנו בעתיד- הגזע, הענפים והפירות.

אל מולו של המפקד הראשון עומד המפקד האחרון במדבר המתואר בפרשת פינחס – זהו המפקד שנערך בערבות מואב בשנה הארבעים למסע יציאת מצרים, לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה בין השבטים. המפקד הזה הסמוך לכניסה לארץ מונה את ישראל “למשפחותם” ולפרטיהם כאשר בסמוך לכל מניין שבטי אנו פוגשים גם את שמות המשפחות הכלולות בו. הייחודיות הזו מיתרגמת בהמשך גם  לתיאור הנחלה הניתנת לכל שבט ולכל בית אב לפי גודלו וצרכיו. למניין זה תפקיד הפוך לחלוטין למניין שבמצרים והוא מהווה חלק מעשי מההתכוננות לכניסה לארץ ומתהליך חלוקתה לנחלות.

אנו עומדים כעת בתחילת חלקו האחרון של המסע להגשמת החזון של התבססות העם העיברי בארצו ובין שני המפקדים הקיצוניים הללו, זה הכוללני שנערך ביציאת מצרים והמניין הפרטני שבכניסה לארץ. אנו שרויים במתח שבין מחיקת היחיד  לטובתו של הכלל הנדרשת בכדי לייסד את משמעותו של העם לבין גילויו של כוח האלוקות העליונה המתגלה דווקא בכל פרטי העם ומאפשר את ירושת הארץ . המניין שבמצרים  מוחק אם כן את מהות היחידים מפני שהוא מביע את כל עוצמתו הקיומית של העם  הנובע ממנו, ואילו המניין האחרון משפיע את הכוח האלוקי העליון-  זה המתגלה בתוך ייחודם של הפרטים דווקא אלו שיאחזו בפועל באדמת נחלת אבות. המתח הזה המופיע בין הכללי לפרטי בעם ישראל  מתבטא בצורה מוחשית במתח שבין תורת חוצה לארץ לתורתה של ארץ ישראל. כפי שמתאר זאת הרב קוק “זהו כלל החדוש הפנימי, העמוק והמרהיב, של תורת ארץ ישראל, שהיא מכשרת את כל הדעות והרעיונות הפרטיים, שהם הולכים דלולים ופזורים באויר ארץ העמים שיעשו כולם אגודה אחת ושילבשו מגמה כללית מיוחסת לחיי האומה כולה מצד השפעתה של ארץ ישראל” בארץ העמים כאשר אין ליהודים את עוגנה של הארץ התורה היא היא המאגדת אותם. דרכה היא כללית ואחודה, אין בה מקום למחשבות ורעיונות פרטיים היא מציגה קו כללי ואחוד. אך בשובם אל ארץ ישראל כור מחצבתם תופסת  הארץ בחזרה את תפקידה כעוגן המאגד ואז יכולה התורה לשוב ולהתבזר בין דעות ורעיונות פרטיים. הארץ היא זו שמאגדת אותם לכדי רעיון אחוד ולכדי מגמה אלוקית. “כל מה שהוא קטן ופרטי, מכל הרעיונות הרוחניים בכלל וביחוד אותם המשתרעים על המרחב הגדול אשר לתורה ולאמונה, כשהוא נסקר מצד תורת חוץ לארץ, נעשה גדול וכללי מיד כשהוא שואף את אוירא דארץ ישראל בקרבו.” מחשבות רעיונות ואידאות שבחוץ לארץ נתפשות כחיצוניות ופרטיות כאשר הם מתכנסות תחת איגודה של ארץ ישראל הם מיד הופכות לחלק משלם רוחני גדול וכללי.

וביניהם, בתווך שבין הכללי לפרטי בין הארץ לבין חוצה לארץ ניצב המדבר כשטח הכרחי למעבר שבין הקצוות המנוגדים הללו, וכאן בדיוק מבצע משה רבנו את מפקד המדבר. המפקד שבפרשתנו הוא מניין מעשי והכרחי לקראת היציאה לדרך. בפרשתנו, הוא כאמור מתנהל כמסדר שלקראת היציאה לקרב. עם ישראל ניצב בתחילת המסע כשהוא חמוש בכללים, הלכות ומצוות, כשהוא מצויד במשכן ובקורבנות כאשר בראש כל שבט עומד מנהיגו אשר מונה את כוחותיו ומדווח עליהם למשה, ומכאן ממשיך המניין ומונה את גם את הלווים בנפרד מהכוחות הלוחמים. להם, ללווים יש תפקיד אחר במסע הזה אל הארץ. המפקד שבמדבר משרטט מבנה ייחודי הרמוני ושלם הנרקם בין הכלל לפרט סביב נקודת המרכז של המשכן. מתוך הנקודה המרכזית הזו מתפרצים ונרקמים כל אותם האיברים הנדרשים לקיומו של העם ובוקע פוטנציאל האחדות שביניהם. מעתה זהו עם הבנוי משבטיו מרגע זה  עם ישראל נע אל הארץ כשהוא חונה לשבטיו ולדגליו. ומכאן אכן מתקדם המפקד למבנה המאורגן של המחנות הניצבים סביב המשכן המהווה את נקודת הציר המרכזי עליו סובבים כל הפרטים, השבטים, הדגלים והמחנות. אם בפרשת פנחס ההתייחסות בספירה היא פרטנית לגמרי – לכל משפחה ומשפחה שבכל שבט, בפרשתנו קיים מצב ביניים- מצד אחד יש התייחסות לכל שבט ושבט בנפרד בירידה לפרטים  אך לא כפי שהוא מתגלה במשפחותיו או ביחידיו  עוד לא בשלה  השעה לכך.

ואין כאן שאלה מדוע נצרכים אנו לשלב הביניים הזה, מנייני המדבר שבפרשתנו ובפרשת פקודי אינם  מיותרים. ולמרות שמתוך שתי הקצוות האחדות והריבוי, הכללי והפרטי עולה בהגיונה גם דרך האמצע. יש צורך בשרטוט שלב ביניים ונקודת המעבר שביניהם, וזהו תפקידו המיוחד במסע המגשר הזה של שבט לוי, של אלו שנבחרו מתוך האומה בשל כוחם הסגולי להוביל את המהלך הגדול המקשר בין ארץ לגאולתה.

בעולם החסידות נהוג לצטט בהקשר זה את ספר יצירה (ספר הקבלה הקדום ביותר. ספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו ועריכתו מיוחסת לרבי עקיבא) האומר ש “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן ושניהם באמצעיתן”  או במילים אחרות החלק המרכזי הנמצא בין הקטבים נושא אומנם בתפקיד חשוב בהבהרת הקטבים ותפקידם אך גם כשלעצמו יש לו תפקיד ייחודי ומשמעותי. כפי שמסביר זאת הרב יהושע שפירא “העובדה שנקודת האמצע יכולה לחבר בין שני הקצוות, מורה כי לא זו בלבד שהיא כוללת את שניהם, אלא היא אף למעלה משניהם כי יש בה היכולת להכיל הפכים“. וזהו בדיוק תפקידו של שבט לוי הוא זה המקשר בין החלקים השונים של המסע המורכב הזה. הוא זה הנושא את המשכן, הוא המקריב את הקורבנות, אליו נוהה עם ישראל לכפרה או להטהרות, שבט לוי הוא זה המפעיל בפועל את המשכן  והוא זה היושב על ציר המחנות בלב מחנה ישראל ומקשר ביניהם בהופכם ממחנות לעם. הוא אינו נמנה עימהם במפקד כי חלקו במסע שונה משלהם, הוא גם אינו יורש נחלת אבות כמותם כי תפקידו הוא לא בחיבור יחידני אל חלקת נחלה פרטית  ובודדת אלא כגורם המקשר בין חומריותה של הארץ לבין קדושתה של נחלת עליון. כמו המפקד שבין המפקדים שתפקידו לחבר בין פרטי וכללי, כך גם שבט לוי תפקידו לחבר בין חול לקודש, בין שבט לשבט בין אדם לאלוה.

את התפקיד המיוחד הזה שממלא שבט לוי בתוך עם ישראל, ואת התפקיד הכמו זהה שממלא מניין המדבר בין המניינים, ממלאת ירושלים בארץ ישראל. ירושלים ובליבה בית האלוהים היא הלב הפועם בנשמה האחודה והנרחבת של האומה העיברית היא זו המחברת בין הפרטים, בין הרעיונות ובין האידיאות והופכת הכל לכדי תורתה הבוקעת של הארץ הזו, נשמתו הפועמת של העם העיברי. כך בעת שעומד הבית על תילו עוזבים הישראלים שלוש פעמים בשנה איש את נחלתו ועולים לירושלים, למקום בו נמצאים הלויים, על מנת להידבק בקודש ששורה שם. על מנת להתאחד עם הנשמה העיברית המפעמת שם. אז לוקח כל פרט  את חלקו באחדות הזו,  האחדות הכללית מחד והריבוי הדעתני הפרטי מאידך.אלו נמצאים בשורשם במקום פלאי של נשיאת ההפכים המתגלה בשבט לוי.  מתוך האומה במנייני המדבר הנמצאים בין מניין מצרים למניין ארץ ישראל, ובעיקר במקום המקדש של ירושלים.

ובכך גם גלומה התשובה לשאלת איסור מניינם של ישראל שהעלנו למעלה. אכן מאז המניין ערב הכניסה לארץ המתואר בפרשת פנחס, לא נצטוו ישראל על מניין נוסף, מעת שאיחדה אותם הארץ המניין מיותר ואסור כיוון שמעלתה של הארץ בכך שמחד כל אחד שוכן בנחלתו ומקומו הפרטי, ללא הכללה, “היא מכשרת את כל הדעות והרעיונות הפרטיים. ומאידך “כל מה שהוא קטן ופרטי, מכל הרעיונות הרוחניים בכלל וביחוד אותם המשתרעים על המרחב הגדול אשר לתורה ולאמונה, כשהוא נסקר מצד תורת חוץ לארץ, נעשה גדול וכללי”, כל כוחה המיוחד של הארץ הזו טמון ביכולת הפרטים שבה להפוך עצמם לאגד אחד. ועל שתי צורות המניין זה הפרטי היורד לפרטים וגם זה הכללי הנוקט בהערה אין להם מקום כאן בארץ חמדת אבות.   בכך חטא אולי דוד המלך כאשר מנה את ישראל כי במניין יצר סוג של אחידות שאינה תואמת את טבעה של הארץ. האיסור למנות את בני ישראל כפרטים הוא אם כן הביטוי הנכון לנפשה של האומה,  זה שמכוחו בוקעת ועולה נשמת האומה העיברית.  כוח הביזור האמיתי מתגלה כאשר אין יודעים מהו המניין הכללי של העם, אלא כולם מפוזרים ונמצאים בפרטיותם העלומה, כזו ההופכת אותם למן אורגניזם אחוד המופעל מכוחן של דעות ואידאות יחידניות ופרטיות.

כפי שתיאר זאת רש”י בתחילת הפרשה ריבון העולם  מגלה חיבתו לישראל במניינם במצרים, במדבר ובכניסה לארץ, אך יותר מכך, הוא מגלה חיבתו דווקא באיסור על המניין  וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי. .  חיבה יתרה זו פועלת דווקא לפני ולפנים במקום הסמוי מן העין, שם שורה הברכה, ודווקא שם, ממקום האחדות העליונה הזו  מתברכים ישראל והעולם כולו: “ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם”

ואין לנו אלא לסכם בדבריו הכמו נבואיים של הרב קוק זצ”ל בתארו את נפלאותיה של תורת הארץ הזו, “ומה נהדר ונחמד הוא המחזה, כמה מרחיב הוא את הלב, וכמה גדולה ומכופלת בקדושת אמת היא השאיפה לראות באותה התפארת כשהרע הכללי הולך ונהפך לטוב, כשהמחשבות הזרות, הנופלות לא רק בלב ובמח פרטי כ”א בלבה ובמוחה של כללות האומה לכל צדדיה, אותן המחשבות שנוטלות את זיו חייה, שמטמאות את נשמתה, כשהן עצמן מתהפכות לאורה ולגדולה, לקדושה ולברכה “מרירו למתיקא וחשוכא לנהורא” עתה בימינו לעינינו הגיע הזמן של תקומת היהדות בארז ישראל, ועל ידה בכל העולם כולו. בעבודת התחיה המתעוררת באומה יש עבודה כבירה, שתוצאותיה גדולות מאד. עתה יכוף ההכרח להשיב לארץ ישראל את כל המצבים של האומה, החמריים והרוחניים”

בימים שבין יומה של ירושלים המציין [בימים כתיקונם] את ההשלמה הרוחנית המקודשת של הליך שיבת ציון הגשמי והחומרי, ובין יום מתן תורה המציין את ההשלמה הרוחנית והמקודשת של המהלך הגשמי של יציאת מצרים מעבדות לחרות, הוטלה על כתפינו בני ציון האוחזים בחיבת ציון האחריות להביט נכוחו לתוך תוכה של תורת ארץ ישראל ולהביא לידי מעשה את צוואתו הכמו נבואית של מרן הראי”ה קוק זצ”ל “כל ההגיונות האלהיים, כל החכמות הרוחניות, כל משאות נפש לקדושה ואצילות, כל תלמוד של מוסר עליון ובינה עליונה של דעת אלהים, כל הבנת תעופת רזי תורה בידיעה הנותנת ליודעיה אור וחיים, הכל צריך שיתחדש ע”י השפעת תורת ארץ ישראל.”