“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת משפטים – מבט חוזר על מתן תורה ועל הקשר שבינו ובין מלאכים וצרעות ואיך כל זה קשור לארץ ישראל.


לֹ֧א אֲגָרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃

פרשת משפטים היא הראשונה בפרשיות התורה כולה, האוצרת בקירבה יותר מצוות, ציווים והנהגות מעלילות וסיפורים, ואכן כבר בתחילתה של הפרשה עוסקים המפרשים כולם בקישור הטבעי של אסופת המצוות שבפרשה למעמד הר סיני. כפי שפירש”י “כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “אֵלֶּה” פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, “וְאֵלֶּה” מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי;“. ואכן רוב רובה של הפרשה עוסק בסידור המצוות ההנהגות וההלכות לפני בני ישראל כהמשך ישיר ליסודי התורה שניתנו במעמד הר סיני. יפה מעמיד זאת רש”י כשהוא מתאר “אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – כְּשֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ וּמוּכָן לֶאֱכֹל לִפְנֵי הָאָדָם”.  אולם מבט עמוק יותר על סדר הדברים כפי שבחרה התורה להציגם  מעלה בפנינו שאלה ייסודית מאוד.

ראשית נחזור לרגע לתחילת פרשת השבוע שעבר, מתן התורה הינו רגע מכונן ללא ספק ומהווה את אחד מששת השיאים של יציאת מצרים, לצד קריעת ים-סוף, פרשת המן, חנוכת המשכן, והכניסה לארץ. אך בכל זאת רגע אחד לפני השיא הזה בוחרת התורה לספר לנו על עצתו של יתרו ועל הקמת מערכת המשפט והממשל הישראלית המוקמת   כתוצאה ממנה. ישנם רבים מהפרשנים ואף הגמרא המוספים על שאלה זו ומציינים כי הזמן הכרונולוגי של עצת יתרו היה למעשה לאחר מתן התורה בסיני. כפי שמסביר לדוגמא הרשב”ם “לשפוט את העם – אפילו אם בא יתרו קודם מתן תורה, דיני ממונות היה להם מעולם, אף כי אמרו רבותינו כי במרה “ונראין הדברים שאחר מתן תורה בא. כת’ כאן ‘אשר הוא חונה שם הר האלהים’ , ולפנינו הוא אומר ‘בחדש השלישי לצאת בני ישראל מ[ארץ] מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני [וגו’] ויחן שם ישראל נגד ההר‘.נמצאת פרשת רפידים וחניית ההר קדמה לפרשה זו”, ובתלמוד הבבלי במסכת זבחים אנו מוצאים מחלוקת באותה השאלה ממש מתי התרחש מעשה עצת יתרו ? “דאיתמר: בני ר’ חייא ור’ יהושע בן לוי, חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה”. וצריך לעיין ולהבין מדוע אם כן בחרה התורה להעמיד מעשה זה לפני מעמד הר סיני.

ושנית אומנם  פרשתנו נושאת בחובה המשך ישיר למתן התורה מסיני, אך בין ההליכות היום יומיות הללו של בין איש לחברו, דיני ממונות, וראשית הלכות המועדים לבין מעמד הר סיני עצמו ישנה הפרדה נושאית מעניינת. ממש אחרי תום עשרת הדברים שבהר סיני ואחרי שהתורה מתארת לנו את המעמד כולו, אנו מוצאים ארבע  מצוות ייחודיות אחת שהיא חזרה לכאורה על מצווה מעשרת הדברות ועוד שלוש מצוות מעשיות ממש בעניין עבודת ה’  אותן בוחרת התורה להעמיד לפנינו כהמשך ישיר למעמד הר סיני ועוד לפני “המשפטים”:

  1. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם-  (לכאורה חזרה על מצוות “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וכו'”, ובעז”ה נעמיק במשמעות החזרה הזו בהזדמנות אחרת)
  2. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ

ושוב צריך להעמיק ולעיין ולהבין מהו מקומם של שלוש מצוות מאוד ייחודיות וייעודיות אלו לפני הכניסה לחיי היום יום ולהליכות בין אדם לחברו ודיני ממונות.

שתי התמיהות הללו שהעלינו כאן הינן למעשה תמיהה אחת על אודות המעטפת בה בוחרת התורה לעטוף את אירוע השיא של מעמד הר סיני. מצידו האחד של המעמד הנשגב נמצא יתרו ובניית מערכת הממשל הישראלית, ומן הצד השני של אותו המעמד ישנן ארבע מצוות ייחודיות. שני אלו כמו סוגרים על אירוע מעמד הר סיני משני צידיו וחוצצים בינו לבין מהלך יציאת מצרים כולו מחד והליכות עולם ויום יום מאידך, וצריך עיון בכך.

תמצית התשובה לשתי התמיהות הללו נמצאת אולי במילים הראשונות שלאחר מעמד הר סיני ומתבססת על דבריו של מי שהיה רבה הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בספרו “תורת האהל”, המכיל נוסחים מודפסים של שיעורים שנתן הרב הרצוג בנוגע להלכות סנהדרין ב”משנה תורה” מאת הרמב”ם ושיעורים אחרים בתחומי המשפט העברי והסנהדרין  דבריו של הרב הרצוג ארוכים ועמוקים מלהביא אותם במלואם או בציטוט מהם כאן אך הדברים שנאמר כאן מתבססים על תוכנם של דברים אלו.

מעמד הר סיני כפי שהוא מתואר בתורה מכיל למעשה שלוש סצנות עיקריות, הראשונה ההערכות למעמד ,השניה עשרת הדברות גופן , והשלישית המתרחשת בחפיפה עם השנייה [זו מתחילה כרונולוגית מיד לאחר הדיבר השני אך נאמרת מיד אחריה בכדי לא לקטוע את מהלך עשרת הדברים] ותכולתה הוא תיאור המעמד, תיאור תחושת העם ותגובתו לאירוע הנשגב עצמו.

מעמד עשרת הדברות כולו מסתיים כאשר העם  רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק” …. “וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים”. ניתן רק לשער את התרוממות הרוח העצומה אותה חווה עם ישראל שם מתחת ההר, ואת התחושות העמוקות והאמונה המשתלהבת שפיעפעה בכל אחד ואחד מאלו שעמדו וראו בעיניהם את הקב”ה מדבר עימם מן השמים. די בקלות ניתן לראות איך מאירוע כזה מתפתחת אקסטזה דתית עצומה המשתלהבת לתוך אמונת הידיעה שהיא על פי דברי הכוזרי החזקה, העמוקה  והיציבה שבאמונות בהיותה מתבססת על ידיעת הלב והבנת השכל יחדיו.

בדיוק אז ברגע הנשגב והעצום הזה פונה ריבונו של עולם כאומר ביהדות אין אקסטזה דתית , הדת הישראלית הינה דת של חוק וסדר של הלכות והליכות. כאומרו דווקא אתם, עם ישראל שזכיתם וחזיתם בנשגב שבחיבורים בין אדם לאלוה, אתם ש“רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם”  זכרו, יש כללים בעבודת ה’ ! יש מסגרת, הכל מוסדר ומובהר!  ישנה דרך לעבוד את ה’. לא רק אלוהים אחרים אסור לעבוד בפסלים ובאלילים גם ” לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב”,  גם בעבודת ה’ אסור לעשות שינויים והגשמות ! גם הדרך בה בונים מזבח לעבודת ה’ היא מאוד צנועה, אדמתית, מאבנים פשוטות ולא מפוארות ומוגדרת לפרטיה . אין מקום להתפארות ולאקסטזה.

גם עצם הבאת מעשה עצת יתרו לפני המעמד הנשגב נועד כפי שהבאנו בשבוע שעבר בכדי לחבר את התורות ואת המצוות בחיבור ישיר ועמוק לכל שכבות העם, תורת ישראל אינה נחלה של גדולים ! היא תורתו של העם כולו!

הסוגריים העוטפים את מעמד הר סיני מציבים אותו אם כן במקום חשוב נשגב וייחודי דווקא מעצם היותו כזה המחובר לכל העם מחד, ומציב מסגרות תפקודיות וכמעט תפעוליות ברורות מאידך .

עוד לפני שפורטים את המצוות הללו לחיי המעשה ביום יומי כפי שמופיע בתחילת פרשתנו יש צורך להציב את התורה במקום הכל כך ישראלי שלה. היא תורת החיים במובן הכי עמוק של תורת חיים, היא תורת עם במובן הכי עממי של הדברים, והיא תורת המעשה במובן הכי מעשי ומוגדר שלה.

פרשת משפטים מכילה את הצדדים המעשיים של התורה הזו, היא עומדת בין המעמד הזה בסיני לבין בנית המשכן וכליו והקורבנות שבו. היא מביאה את היום יום הישראלי, בו כל צעד ושעל הם מתוך התקדשות, בו כל רגע ורגע נוהג בדיוק על פי הכללים שמסיני. אלו הם בדיוק דבריו של רשי בתחילת הפרשה מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני”, בתורת ישראל הכל מסיני, גם ההנהגות וההליכות הלכאורה מוסריות ופשוטות לא לקחת נשך, לא להכות, לשלם על נזק, לא לשקר, לשפוט משפט הוגן וצודק, להעיד עדות אמת, להישמר מלקחת שוחד, להשיב אבדה ועוד, גם מצוות שבין אדם לקונהו כמו שמיטה, לא לקלל אלוקים, לא לזבוח לאל אחר, ואפילו השבת ושלושת הרגלים כולן נעשות על ידי העם, וכולן נעשות על פי ההנחיה. עד כאן דבריו של הרב הרצוג.

אבל לא רק את אותן מצוות “מעשיות” שבין אדם למקום ולחברו ודיני ממונות יש בפרשת משפטים.  יש בה בסופה של הפרשה [רגע לפני שמשה עולה אל ההר למסע 40 הימים שלו בהם יקבל את כל עומקה של התורה כולה] גם סט נוסף של ציווים שלכאורה אינו מן עניינו של המעמד הזה. פתאום לאחר פירוט המצוות המעשיות פותחת התורה פרק נוסף הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי”, גם את הכניסה לארץ ישראל ודרך הכיבוש שלה “לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.” ואפילו גבולותיה של הארץ הזו “וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר”. הדברים הללו אינם נפרדים מאותה המעשיות אותה מעמידה בפנינו התורה. החבור המלא הממשי והמעשי של תורת ישראל לארץ ישראל גם הוא “מסיני” במשמעות של היותו חלק מהשלם האחוד והמלא של ההליכות וההנהגות אותם מקבל על עצמו עם ישראל בסיני.  גם כיבושה של הארץ יעשה לא באקסטזה ומתוך דחף כי אז עלול להיווצר מצב בו  “תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה”. גם גבולותיה של הארץ מוגדרים ומובנים, וגם אלו נאמרים ביחיד ובנוכח, כי אינם רק הכוונה למנהיגים אלו הליכות ממש, הנאמרות לעם כולו ולכל אחד ואחת מתוכו.

הראי”ה קוק מתאר זאת בדרכו הנפלאה והמלאה כל כך באהבת התורה העם והארץ “בארץ ישראל שפע רוח הקדש מתפרץ לחול על כל תלמיד חכם שמבקש ללמוד תורה לשמה וקל וחומר על קיבוץ של תלמידי חכמים, והרוח הכללי, השופע בנועם והולך ומתפשט, הוא הרודד את הפרטים, הוא המרחיב את ההלכות, הכל מלמעלה למטה. מה שאין כן בחוץ לארץ . רוח כללי קדוש אי אפשר לשאוף באויר טמא ועל אדמה טמאה. אלא כל פרט ופרט מן התורה מעלה איזה ניצוץ, איזו הארה, להתקרב אל רוח אלקים חיים, השוכן על עמו פה בארץ חיים.

גם המשוררת הלאומית נעמי שמר הפליאה לתאר את האווירה הזו המקודשת וייחודית כל כך של הארץ הזו ותורתה בבית האחרון של השיר “אומרים ישנה ארץ”

ארץ בה יתקיים       /  אשר כל איש קיווה

נכנס כל הנכנס      /  פגע בו עקיבא

שלום לך עקיבא     /  שלום לך רבי

איפה הם הקדושים / איפה המכבי

עונה לו עקיבא       /  אומר לו הרבי

כל ישראל קדושים   / אתה המכבי