Search
מה שסיפרתי לילדים שלי כשבית הכנסת שלנו צורף בצלב קרס

מה שסיפרתי לילדים שלי כשבית הכנסת שלנו צורף בצלב קרס

WYNNEWOOD, פנסילבניה (Datilin) – במוצאי שבת צפיתי בפרק של "Were the Lucky Ones", סדרת השואה החדשה של Hulu. ביום ראשון בבוקר, התעוררתי לסצנה טראומטית בקהילה שלי: צלב קרס אדום שצויר על הכרזת היושבת על המדשאה הקדמית של בית הכנסת בפרברי פילדלפיה, שבו בעלי הוא הרב.

למרות שזה לא היה זכוכית מנופצת, או עצמות שבורות, זה היה כואב לראות את זה שם, ממש שם, בחצר האחורית שלנו, על הנכס שלנו, על הדגל האהוב שלנו שמפרסם את התוכנית שלנו לגיל הרך ואת הקייטנה שהילדים שלי יערכו. השתתף. זה היה ונדליזם, סמל מכוער שיש לו רק משמעות אחת לדורות: יהודים, שונאים אתכם. יהודים, אתם לא רצויים. יהודים, אתם צריכים לפחד.

בעלי ועדת המנהיגים ואנשי המקצוע שלו מבית הכנסת, מקדש בית הלל-בית אל, יצאו לפעולה בתגובה. יצאתי לטיול מתוכנן עם ילדיי, בני 4 ו-7, והרחקתי אותם מניידות החדשות וניידות המשטרה שתפסו את מגרש החניה של בית הספר ובית הכנסת שלהם.

ידעתי שמה שהתרחש בבית הכנסת היה ראוי לציון. בחג הפסחא, המשטרה שלנו הגיעה לחקור, אנשי דת נוצרים התקשרו לתמוך בנו ודיברו במשמרת ובתפילה שלנו, והפוליטיקאים כולם הושיטו יד – מסנטור המדינה שלנו ועד חבר הקונגרס שלנו ועד המושל ג'וש שפירו. זו הייתה תגובה מופלאה כשחושבים על קשת ההיסטוריה היהודית, כאשר יהודים חשו לא פעם לבד מול כל כך הרבה רדיפות, דיכוי ואלימות, במיוחד בחגים הנוצרים.

אבל רק לאחר שעניתי על שאלות ילדיי הרגשתי נחמה.

שאלו: "איפה אבא? למה הוא נעלם כל היום?" הנה מה עניתי:

אבא איננו כי הוא דואג לקהילה שלנו ועוזר לכולם להרגיש בטוחים ולהרגיש טוב יותר, כי כרגע הם עצובים. מישהו – אנחנו לא יודעים מי – צייר תמונה על השלט הכחול וזו תמונה שמייצגת דרך להיות מרושע ליהודים ולשנוא יהודים וכשאנשים יהודים רואים את התמונה, זה גורם להם להרגיש עצובים כי זה מזכיר להם את זה יש כמה אנשים בעולם ששונאים יהודים.

הם שאלו: "מדוע יש אנשים בעולם ששונאים יהודים?"

עניתי: יהודים כעם קיימים כבר אלפי שנים וכל עוד היו אנשים, אנשים שונאים אנשים אחרים בגלל שהם שונים. להיות עם אנשים שהם בדיוק כמונו גורם לנו להרגיש בטוחים, ולפעמים כשאנחנו רואים מישהו אחר, או הולכים למקום חדש, אנחנו מרגישים פחד. ואנחנו לא אוהבים להרגיש פחד, אז אנחנו מספרים לעצמנו סיפור על הפחד שלנו – שהאנשים האחרים חייבים להיות רעים. והסיבה הזו לא נכונה, כי האנשים האלה לא כולם רעים: כל אדם עושה בחירות טובות ובחירות רעות, אבל כל האנשים הם רק אנשים שעושים בחירות כל יום, בדיוק כמונו.

אבל חלק מהדברים שאנשים לא אוהבים ביהודים זה שאנחנו עושים דברים שונים ואנחנו אוהבים להישאר שונים. חלק מהיהודים לובשים בגדים שונים, חלקם אוכלים את האוכל המיוחד שלהם, אנחנו אוהבים לחגוג את החגים שלנו בזמן מסוים וגם כשחלק מהיהודים אוהבים לחלוק את המסורות המיוחדות שלנו, לפעמים נדרשת עבודה רבה כדי להבין מה המשמעות שלהם. אז כל עוד היו יהודים, היה משהו שנקרא אנטישמיות, שזו מילה שמשמעותה ספציפית שנאת העם היהודי. והאנשים שאולי שנאו יותר מכל יהודים נקראו הנאצים, והם חיו לפני זמן רב בגרמניה, שם השתמשו באותה תמונה שהם ציירו על דגלנו כדי לעורר אנשים אחרים לשנוא גם יהודים.

היום אתה בטוח. אתה לא בסכנה כי אתה יהודי. אנחנו חיים כאן באמריקה, שבה היהודים מעולם לא היו בטוחים או חופשיים יותר בכל ההיסטוריה של היותם יהודים. מושל פנסילבניה עצמו הוא יהודי גאה, נוהג, ששולח את ילדיו לבית ספר יהודי וחוגג את היותו יהודי וגאה לייצג את ארצו באמצעות שירותו למדינתו. המשטרה דואגת לנו כשאנחנו נפגעים. אתה יכול ללכת לבית הספר שבו יש מוסלמים, ונוצרים, ואנשים צבעוניים שהם יהודים ודומים לך ושונים ממך, וברוב הימים כולנו מסתדרים. זה נדיר וזה עניין גדול שמישהו מצייר תמונה מלאת שנאה, והסיבה שאנחנו עושים מזה עניין גדול היא שאנחנו רוצים ללמד ולהראות לכולם שהתמונה הזו אומרת משהו שונא, ואי אפשר לצייר אותה בְּכָל מָקוֹם.

אבל מאז המלחמה בישראל, יותר ויותר אנשים מציירים את התמונות האלה, כותבים מילים בגרפיטי, ומוחים על עסקים בבעלות יהודית ושגרירויות ישראליות בגלל המלחמה בין הישראלים לפלסטינים. ולמרות שאנחנו לא יודעים זאת בוודאות, סביר להניח שהאדם צייר את סמל השנאה על דגלנו כי הוא דיבר על ישראל. הכרזה אומרת, "הקהילה שלנו עומדת עם ישראל". וזה נכון. הקהילה שלנו עומדת לצד עם ישראל, זכותו של העם היהודי לקבל מולדת בביתו העתיק, זכותם של יהודים לחיות ללא רדיפות ודיכוי, זכותם של יהודים להרגיש בטוחים ובטוחים, זכותם של יהודים. להגן על עצמם, זכותם של כל אזרחי ישראל – יהודים ונוצרים, ערבים ודרוזים – הנלחמים למען ישראל חופשית ודמוקרטית.

הסמל שהם ציירו לא אומר את מה שגם אנחנו מאמינים: שהפלסטינים צריכים לחיות בחופשיות ובבטחה, שכל האנשים ראויים לחיים של חירות והגדרה עצמית, שמלחמה עקובה מדם ונוראה תסתיים עם שובם של אלה שנלקחו בני ערובה, ושלום צריך לבוא לשני העמים, שאף אחד מהם לא ילך לשום מקום אבל ראוי לחיות בשלום זה לצד זה. זה מה שרובנו רוצים ומקווים לו ואם השלט היה מספיק גדול, זה מה שהיה צריך להגיד.

אבא כתב לקהילה שלנו, "צלב קרס אינו פרשנות למדיניות מדינת ישראל, וגם אינו סימן לסולידריות עם הפלסטינים. זה סמל של שנאה ופילוג. אנחנו הנהגת בית הכנסת רוצים שכולם ידעו שלא ניכנע לפחד או לפילוג".

אבא לא רוצה שנפחד והוא לא רוצה שנהיה לבד. כשמישהו פוגע ברגשות שלנו, אנחנו מלמדים אותו מה הוא יכול לעשות כדי לתקן ולשפר אותו. אנחנו לא מוותרים לחברים שלנו, אנחנו מאמינים בהם, ופונים אליהם, ופועלים ביחד, כדי שכולנו נוכל לחיות בשלום ובבטחה זה לצד זה.

והיום גרם לנו להרגיש עצובים, אמרתי, אבל אנחנו לא מתכוונים להפסיק להיות גאים בלהיות יהודים. זה חלק מהחלקים הטובים ביותר של מי שאנחנו.

בשלב זה, איבדתי לחלוטין את תשומת הלב של ילדיי; הם חזרו לשחק עם חבריהם במגרש המשחקים. ולא היה ברור כמה מזה הם הבינו או כמה דאגות מתמשכות יהיו להם לגבי ביטחונם ומקומם בעולם הזה. אבל הרגשתי טוב יותר לאחר שאמרתי את זה – בטוח יותר, עדיין עצוב, אבל יותר רגוע – כי ידעתי, ברגע שהמילים יצאו מפי, שזו האמת המסובכת והאמיתית של מה זה אומר להיות יהודי באמריקה כרגע ולטוב ולרע, להיות יהודי באמריקה פירושו ימים כאלה.

הוא איש חינוך המלמד לימודי יהדות באקדמיה העברית Jack M. Barrack והוא המייסד והמנכ"ל של Adoughma Dough Play Events, יוזמה חינוכית הפועלת להכנסת בצק ומשחק חושי למרחבים חינוכיים וקהילתיים יהודיים. היא גרה עם משפחתה בקו הראשי של פילדלפיה.

דילוג לתוכן